חמישה סבבי שיחות בלתי פורמליים בין איראן לארצות הברית נערכו, בתיווך סולטנות עומאן, מבלי שארצות הברית הגישה ולו הצעה בכתב אחת. שר החוץ האיראני אמר אתמול לכתבים: "הצד העומאני הציע פתרונות להסרת המכשולים, והם נמצאים בבחינה". קביעה זו מצביעה באופן מרומז על כך שארצות הברית לא הציגה כל תוכנית, אלא שעומאן פועלת למלא את החלל הזה ולקדם את השיחות מטעם וושינגטון.
בעוד שאיראן, על פי הודעות רשמיות, הניחה על השולחן תוכנית כתובה וספציפית לקידום המשא ומתן, הצד האמריקאי, על ידי סירובו להגיש הצעה כתובה, מיישם אסטרטגיה ספציפית במשחק הדיפלומטי: שמירה על אי ודאות כדי לשלוט בתוצאה, מבלי לקבל עלויות פוליטיות או משפטיות.
ניתוח במסגרת תורת המשחקים: שחקן פעיל, שחקן דו-משמעי
בתורת המשחקים, כאשר שני שחקנים משתתפים במשחק שאינו סכום אפס, התוצאה יכולה להיות ניצחון לשני הצדדים או הפסד לשני הצדדים. אבל על ידי סירובה לקבוע כללים קבועים, ארצות הברית מבקשת להפוך את המשחק הזה למשחק פתוח עם כללים משתנים.
למעשה, על ידי שמירה על "עמימות אסטרטגית", ארצות הברית מנסה להציב את עצמה במצב המאפשר לה לעזוב את המשחק בכל רגע, לשנות את הכללים או לזרוק את הכדור למגרש של איראן.
מצד שני, איראן ניסתה לכוון את המשחק לכיוון "משחק סגור עם אסטרטגיה ספציפית" על ידי הצגת תוכנית ספציפית. כאשר כל צד חייב לשאת באחריות, להיות מחויב ולשלם מחיר פוליטי ומשפטי על כל החלטה.
באווירה רב-שכבתית ורבת-הסיכונים של הדיפלומטיה הגרעינית, מה שנראה כהיעדר פשוט של מסמך מארצות הברית במשא ומתן האחרון בין איראן לאמריקאים הוא למעשה חלק ממשחק אסטרטגי מורכב ועמוק שתוכנן על סמך תורת המשחקים. ארצות הברית, כמפלגה עם היסטוריה של עיצוב משחקים דו-משמעיים, בסבב זה של יחסי גומלין, בכך שהיא סירבה להציג "תוכנית כתובה", למעשה כותבת מחדש את כללי המשחק לטובתה ומנצלת "אי-בהירות מבנית".
בתוך תורת המשחקים, כאשר צד אחד מבהיר את כללי המשחק על ידי הצגת תוכנית ספציפית, הוא למעשה מכין את הבמה למשחק סופי, ספציפי וצפוי. משחק שבו אחריות, החלפת נקודות ועלויות אסטרטגיות יהיו חלק מהקשר. אבל על ידי הימנעות מכניסה למשחק כזה, אמריקה שומרת על המשחק "פתוח" וללא נקודת מפתח. בבנייה זו, הצד האמריקאי הופך לשחקן "הדו-משמעי", לא רק במשמעותו, אלא גם בעיצוב האסטרטגיה; כך שהוא יוכל להתמודד עם מספר תרחישים בו זמנית, מבלי להיות כבול לאף אחד מהם.
דפוס זה מזכיר התנהגויות טקטיות במשחקים המסתמכים על מידע חלקי; כאשר שחקן אחד משבש את יכולתו של היריב לקבל החלטות על ידי הסתרת מטרותיו, תוכניותיו וסדרי העדיפויות שלו. באמצעות כלי של "עמימות טקטית" ובאמצעות ערוץ ביניים עומאני, ארצות הברית בוחנת למעשה את מודל ההתנהגות של איראן בהיעדר נתונים חד משמעיים. זה דומה לשלב הבדיקה במשחקים אינטראקטיביים; כאשר השחקן הפעיל מנסה לחלץ את דפוס התגובה הסביר של הצד השני בתרחישים עתידיים מתגובותיו לגירויים מוגבלים, מבלי להיכנס למשחק עצמו.
מצד שני, איראן ניסתה להעביר את המשחק מצורתו ה"צפה" לצורתו ה"סימטרית" על ידי הצגת הצעה ספציפית. בסוג משחק כזה, כל שחקן חייב להגדיר את עמדותיו, התחייבויותיו וקווים אדומים. כניסה למשחק הסימטרי, למרות היותה יקרה, מאפשרת ניהול רציונלי יותר; כי קבלת החלטות מבוססת על הנחות ברורות, לא על עמימות.
מבחינה אסטרטגית, התנהגותה של אמריקה שואפת להשיג מספר מטרות ספציפיות:
• ראשית, ניצול הוואקום התכנוני לניהול דעת הקהל המקומית והחו"ל; על ידי יצירת תדמית של "מעורבות דיפלומטית" מבלי לעשות ויתורים של ממש.
בדבריו האחרונים אמר טראמפ כי "נעשתה התקדמות משמעותית בדיאלוג עם איראן". למרות שאין ראיות, הצהרות אלה נועדו אך ורק לנהל את ציפיות הציבור ולהטמיע "פעולה אקטיבית" מצד וושינגטון.
• שנית, בדיקת התנהגותה של איראן מבלי לשלם את המחיר על הבדיקה; משמעות הדבר היא אותה "מודל חופשי" של תגובותיה של טהרן.
• שלישית, לשמור על עליונות במשחק "ללא מחויבות כלל"; כלומר, להישאר ברמת המשא ומתן מבלי להיכנס לרמות מחייבות מבחינה משפטית או דיפלומטית.
המשחק פורע החוק והמסתורי הזה אינו רק טקטיקה זמנית, אלא חלק מאסטרטגיית ה"סווינג" האמריקאית; אסטרטגיה שבאמצעותה וושינגטון מנסה להגביר את יכולת התמרון שלה על ידי משחק לפי הכללים, לא במסגרתם.
נור ניוז