כאשר השיחות האיראניות-אמריקאיות, בתיווך סולטנות עומאן, עברו לרומא והגיעו ידיעות על התקדמות בשיחות העקיפות, רבים ציפו לתגובה מיידית וברורה מצד ראש ממשלת ישראל. אבל באחד מנאומיו הבודדים, שנשא לקראת הסיבוב השני של המשא ומתן, נתניהו אפילו לא הזכיר את תהליך השיחות; היעדרות מוזרה בנאום הייתה משמעותית יותר מכל עמדה מפורשת.
שתיקה זו לא נבעה מבורות, אלא הייתה החלטה מכוונת. כי תל אביב מודעת היטב לכך שהמשחק בסבב המשא ומתן הזה אין לו משמעות בזירת הדיפלומטיה הציבורית, אלא בדלתיים סגורות ותחת השפעת כלי לחץ לא רשמיים. ישראל אולי לא ישבה על כיסא המשא ומתן, אך היא מעולם לא ירדה מהבמה. במקום זאת, כעת, יותר מתמיד, היא מנסה להשתמש במודיעין, בכלים דיפלומטיים ובאיומים צבאיים כדי לחזק את דריסת הרגל שלה בתהליך קבלת ההחלטות האמריקאי בנוגע לסוגיית הגרעין האיראני.
ישראל מחוץ למסגרת, צופה בצללים
מה שמכונה לכאורה היעדרותה של ישראל מתהליך המשא ומתן הוא למעשה "נוכחות טקטית נסתרת". ביקורם של דוד ברנע (ראש המוסד) ורון דרמר (שר לעניינים אסטרטגיים) ברומא, ימים ספורים לאחר תחילת סבב השיחות השני בין איראן לארצות הברית, הוא אינדיקציה ברורה לניסיון של תל אביב לשחק מאחורי הקלעים. בפגישה חשאית עם סטיב ויטאקר, השליח המיוחד של ארה"ב, הם לא רק העלו את חששותיהם הביטחוניים, אלא גם ניסו לסייע בהגדרת הקווים האדומים של ההסכם. בלי לקחת אחריות ישירה על התוצאות.
חרב פיפיות זו מאפשרת לישראל להיות גם ביקורתית כלפי המשא ומתן וגם להשפיע עליו בו זמנית. אנליסטים ישראלים סבורים גם כי המשטר הציוני מעדיף להישאר מחוץ למרחב התקשורתי עד שיוכל להכיל את מה שהוא רואה כאיום על ביטחוננו הלאומי בפרט. מבלי לשלם את המחיר הפוליטי של התנגדות ישירה לממשלת ארה"ב.
כאשר המטרה היא לשנות את המערכת ולא רק להעשיר אותה
בלב אסטרטגיית הביטחון של תל אביב, הסוגיה המטרידה ביותר היא לא רק רכישת נשק גרעיני על ידי איראן, אלא גם המשך קיומה של הרפובליקה האסלאמית כפלטפורמה אידיאולוגית וטכנולוגית לתוכנית זו. רון בן ישי, פרשן צבאי ב"ידיעות אחרונות", כותב במפורש שמטרתה של ישראל אינה רק להרוס את המתקנים, אלא לחסל לחלוטין את מבנה קבלת ההחלטות של טהרן.
עמדה זו חזרה על עצמה פעמים רבות בשנים קודמות, אך ההבדל כעת הוא שלפי חוגים ציוניים, ההזדמנות ההיסטורית שהייתה אמורה להיווצר ואז להיהרס על ידי החלטתו של טראמפ לעצור את המבצע הותירה את תל אביב במצב שלילי. ישראל מודאגת כעת מאוד שוושינגטון עלולה להרוס הזדמנות זו לנצח על ידי מתן ויתורים לאיראן.
האיזון בין הפחדה אמריקאית להרתעה
בניגוד לרטוריקה המסורתית בתל אביב על "קווים אדומים", מה שאנו רואים בניתוחים החדשים הוא סוג של קבלה מרומזת של הרתעה הדדית. חיים אסא, נשיא מכון אימפקט, כותב באופן בוטה שישראל הפכה כיום ל"נמר רעב"; חזקה צבאית אך חסרת יעילות אסטרטגית, משום שוושינגטון שולטת בה.
הוא אמר שארצות הברית שולחת מסר עקיף לטהרן: "בלמנו את ישראל, עכשיו תורכם להיות רציניים בשולחן המשא ומתן". מסר כזה הוא למעשה ניסיון של ארצות הברית להשיג איזון כוחות באזור. בלי להתערב בעלויות של מלחמה נוספת.
גורמים איראניים לא יראו בגישה זו של טראמפ ויתור שיש לעשות בתמורה, שכן איראן הצהירה שוב ושוב כי יש לה את היכולת והרצון להעניש את ישראל אם יבוא רע כלשהו מתל אביב, ולא תהסס לטפל בחומרה בשובו של המשטר.
הפרטים החשובים של המשא ומתן, לא הכלליות.
"הארץ" פרסם ניתוח בנושא זה, וכתב: "עדיין דרך ארוכה לפני שתהיה אופטימיות כלשהי לגבי הגעה להסכם". בשלב הנוכחי, האתגר טמון בפרטים הקטנים שיכולים בקלות להוביל למעבר מהבנה לעוינות. מורכבות שלב זה הגבילה גם את מרחב התמרון של ישראל. כאשר מושג הסכם שתנאיו טרם ברורים, תל אביב נאלצת לתכנן תוכנית איום והרתעה המבוססת על הנחות מעורפלות ולהמתין.
מטבע הדברים, מאגר הראיות הראה כי המשטר הציוני, באמצעות הפעלת יכולותיו הפוליטיות והמודיעיניות הסמויות והגלויות, מבקש למלא תפקיד בעיצוב תוצאות המשא ומתן, וימשיך בתהליך זה עד שיושג הסכם שסותר את האינטרסים של תל אביב.
מפת ההיעדרויות של תל אביב
ישראל פועלת להגדרה מחדש של עמדתה בנושא הגרעין האיראני; ממשחק ישיר ורועש, לאפקט שקט ומחושב. שתיקתו של נתניהו אינה נובעת מחוסר חשיבות המשא ומתן, אלא דווקא מתוכניתו לשמור על כוח התמרון שלו ברגע קבלת ההחלטות. היעדרותה של ישראל משולחן המשא ומתן אינה מסמלת בשום אופן את נסיגתה מהזירה, אלא משקפת נוכחות זוחלת ומשפיעה.
נור ניוז