משלחת רמה מהרפובליקה האסלאמית של איראן, בראשות שר החוץ עבאס עראקצ'י, יצאה למוסקט, בירת עומאן, בשבת בבוקר, 12 באפריל, כדי להתחיל במשא ומתן עקיף עם ארצות הברית. משא ומתן שנוהל בתיווך רשמי על ידי סולטנות עומאן ובצורה של חילופי דברים בכתב.
דובר משרד החוץ האיראני, מוחמד באגאי, ציטט הבוקר את פסוק הקוראן הקדוש, "אז כשהחלטתם, סמכו על אללה", כשהכריז על יציאת המשלחת האיראנית לסולטנות עומאן. הוא גם תיאר את מצב הרוח של דיפלומטים איראנים בכירים, תוך ציטוט של פסוק קדוש זה, כאחד מלא בביטחון עצמי ומחויבות. הרכב צוות המשא ומתן, מטרות השיחות והמבנה העקיף שלהן מצביעים על גישה מתחשבת, מתוכננת והחלטית של טהראן.
משא ומתן עקיף הוא כלי טקטי הנובע מעימות וחוסר אמון. בדיוק כפי שנעשה בו שימוש במשבר באוקראינה, הוא משמש היום גם בעימות בין איראן לארה"ב, מצד אחד, כדי לספק אפשרות לאמת את כוונות הצד השני, ומצד שני, להגן על המרחב הפנימי של שתי המדינות מפני לחץ של החלטות ישירות. אבל מה שמייחד את התהליך הזה הוא חוסר האיזון בניסיון הדיפלומטי בין שני הצדדים: מצד אחד, עראקצ'י, כדיפלומט ותיק ואינטליגנטי בעל היסטוריה של מעורבות מרכזית בהסכם 2015 והיכרות מעמיקה עם התיק ומבנה המשא ומתן; מצד שני, לסטיב ויטקוף, איש עסקים המקורב לטראמפ, אין רקע דיפלומטי רשמי, ומינויו הוא יותר מכל סימן להעדפה של אינדיבידואליזם על פני מוסדיות בממשל טראמפ השני.
פגם זה עשוי להוות יתרון פסיכולוגי עבור טהראן, אך הוא גם מגביר את הסיכון לאי הבנות בתקשורת, חוסר תיאום בקבלת החלטות ואיטיות בקבלת תשובות בכתב. מסיבה זו, סוג המשא ומתן הנבחר - כתוב ועקיף - נתפס כמגן אסטרטגי להכיל את תופעות הלוואי של מגע ישיר עם שחקן לא מקצועי בתחום רגיש במיוחד, ולא סימן לחולשה או פסיביות.
מנקודת מבט אסטרטגית, טהראן מבקשת ליצור מעין "איזון של אינטראקציה" על ידי קבלת עקרון הדיאלוג - אפילו בעקיפין. מצד אחד, איראן לא התחייבה על כל מחויבות לתוצאה ספציפית, ומצד שני, היא לא סגרה את דרך הדיפלומטיה. מבנה דיאלוג זה מאלץ את הקהילה הבינלאומית להתייחס למציאות האיראנית בשטח, ובמקביל להטיל את האחריות להמשך המתיחות על הצד האמריקאי. מפלגה שפעלה לפגיעה באמון בשנים האחרונות על ידי הפרת התחייבויות והפעלת לחץ מירבי.
ראוי לציין כי שיחות אלו התקבלו בתחילה היטב על ידי מדינות שונות ומוסדות בינלאומיים כגון האו"ם. עמדה המשקפת את ההבנה העולמית של חשיבות הרגעת המתחים באזור. למעשה, מוסקט אינו המיקום של ההסכם הסופי, אלא "שטח מבחן" עבור הצד האמריקאי. איראן נכנסה לשיחות לא כדי לחלץ ויתורים, אלא כדי לבחון את הרצון המדיני של וושינגטון.
אף שהמשא ומתן במוסקט אינו יכול להיחשב כנקודת מפנה או שינוי מהיר במהלך המשבר, מנקודת מבט אסטרטגית הם יכולים להיחשב כחלק מ"תוכנית בלימה של עימות". תוכנית שגובשה על ידי טהראן בזהירות, בנחישות ובהתמקדות באינטרסים לאומיים, תוך שימוש בדיפלומטיה ככלי להגן על סמכותה, לא כסימן לנסיגה. עתיד השיחות הללו לא ייקבע על ידי מילים כתובות, אלא על ידי התנהגות הצד האמריקאי.
נור ניוז