החלטתו של דונלד טראמפ להשעות את יישום המכסים החדשים למשך 90 יום סימנה שינוי בלתי צפוי במדיניות הכלכלית של הבית הלבן, שהגיעה פחות מ-48 שעות לאחר תגובה חריפה מסין. בייג'ינג, שהגיבה בעבר לאיומי מכסים בארה"ב ברטוריקה גרידא, נקטה הפעם צעד ברור, והגדילה את המכסים על יבוא ארה"ב מ-34 ל-84%. החלטה זו העבירה מסר ברור לבית הלבן, לא רק מבחינה כלכלית אלא גם אסטרטגית: בייג'ין תשתמש ביכולותיה הכלכליות כדי להגיב, גם אם זה כרוך במחיר.
מהן הסיבות לדעיכה של טראמפ?
למרות שטראמפ ניסה לייחס את הירידה הזו ל"דאגה מוגזמת מצד אחרים", עדויות מצביעות על כך שללחץ רב-צדדי, במיוחד מצד סין, השווקים הפיננסיים והמעגל הפנימי שלו של היועצים הכלכליים, שיחקו תפקיד מרכזי בדעיכתו. מנקודת מבט של מאזן כוחות, סין כיום אינה עוד המפלגה הפסיבית שהייתה בשנות ה-90; בתור הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, למדינה זו יש את היכולת להתערב ישירות בשווקים הגלובליים, בשרשרת אספקת סחורות, ואפילו ביחסים מוניטריים. לכן, האיום של טראמפ להעלות את המכסים על סחורות סיניות ל-125% הוא יותר אינדיקציה לבלבול וחוסר תכנון באסטרטגיה הכלכלית של וושינגטון מאשר הפגנת כוח.
מדוע טראמפ פועל כך?
זו לא הפעם הראשונה שטראמפ נסוג לנוכח הלחץ החיצוני או ההשלכות הפנימיות על החלטותיו. במהלך מלחמת עזה, ממשל טראמפ, למרות תמיכתו הבלתי מעורערת בתל אביב, התאים את מדיניות התקשורת שלו בעקבות הסלמה של המשבר ההומניטרי וביקורת דעת הקהל הבינלאומית. בנושא האוקראיני, היו חילופי דברים סותרים, החל מאיומים מפורשים נגד רוסיה ועד ניסיונות לנהל משא ומתן ישיר עם מוסקבה. בנושא איראן, מ"לחץ מרבי" ועד להצעת פגישה ללא תנאים מוקדמים, התנהגותו של טראמפ לא העידה על אסטרטגיה קוהרנטית. אפילו במקרים שוליים לכאורה, כמו רכישת גרינלנד או משבר פנמה, הבית הלבן של טראמפ הוכיח דפוס של קבלת החלטות אימפולסיביות ללא חישובים מדוקדקים של עלויות ותועלות.
ההשפעות של התנהגותו של טראמפ על מעמדה של אמריקה
דפוס מדיניות זה, אף שניתן לפרש אותו כ"אי-חיזוי" של הנשיא בטווח הקצר, מאיים על עמדת המנהיגות של אמריקה בעולם בטווח הארוך. בעלות הברית הוותיקות של אמריקה כבר לא מתייחסות לוושינגטון כשותפה אסטרטגית, אלא כשחקן עם מדיניות לא יציבה, ממוקדת אדם וחסרת מסגרת. גם בקרב שותפים כלכליים, גובר הרצון לכרות הסכמים דו-צדדיים עם מדינות כמו גרמניה, סין והודו כדי לצמצם את התלות בשוק ובהחלטות של וושינגטון.
תורת המשחקים והדעיכה של טראמפ
בתורת המשחקים, אפשר לטעון שטראמפ ניסה ליצור "משחק של פחד" על ידי הטלת מכסים מופקעים; משמעות הדבר היא להפחיד את הצד השני לגבי ההשלכות של החלטותיו כדי לעשות ויתורים ליד שולחן המשא ומתן. אבל עם המהלך של סין, המשוואה הזו הופרעה. בייג'ין הראתה שהיא מוכנה לשלם את המחיר ולהיכנס למשחק. במקרה כזה, אם הצד המאיים (כאן ארצות הברית) לא יממש את האיום שלו, הוא מאבד את אמינותו האסטרטגית. וכאן בדיוק עומד טראמפ היום: נשיא שמאיים הרבה אבל עושה מעט.
משבר ההגמוניה האמריקאית
השעיית המכסים ל-90 יום, על אף שנראית לכאורה הזדמנות למשא ומתן, היא למעשה סימן לחולשה אסטרטגית של ארה"ב מול משבר כלכלי ודיפלומטי רב-גוני. במקום להשתתף בקרב מילולי, סין השתמשה בחוכמה בכלים קונקרטיים ושלחה אות של חוזק וגמישות על ידי הגדלת המכסים.
בסופו של דבר, אם קבלת ההחלטות של טראמפ תימשך, לא רק שהמצב הכלכלי של אמריקה ייחלש, אלא שהאמון העולמי בהנהגה האמריקאית, שהייתה אבן יסוד בסדר הבינלאומי מאז מלחמת העולם השנייה, יעמוד בסכנת קריסה. תהליך זה עשוי להיות איטי, אך אם הוא לא ייפסק, הוא בהחלט יהיה בלתי הפיך.
נור ניוז