ניתוח אסטרטגי של תגובת איראן למכתבו של טראמפ: באיזו דרך בחרה איראן?

ב-27 במרץ 2025, הודיע ​​שר החוץ של איראן, סייד עבאס אראחצ'י, כי התגובה למכתבו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נשלחה דרך סולטנות עומאן. לדבריו של ארג'צ'י - הן לפני ההודעה הרשמית על מסירת המכתב והן לאחר שיחת הטלפון שלו עם שר החוץ הבריטי - יש השלכות משמעותיות. בנוסף להגדרת מפת הדרכים של הרפובליקה האסלאמית של איראן לאינטראקציות עתידיות עם ארצות הברית, הם עשויים לשרטט את הנושאים המרכזיים של תגובתה של איראן למכתבו של טראמפ.

ספק עז ואינטראקציה מותנית

מכתבו של טראמפ לאיראן, ואחריו תגובתה הרשמית של טהראן באמצעות עומאן, סימן צעד נוסף בדרך המורכבת של הדיפלומטיה, שבה כל צד מבקש לקבוע תנאים משלה בהתבסס על האינטרסים שלה. הבחירה בעומאן כערוץ לתקשורת, יחד עם עמדתה המפורשת של איראן לגבי מדיניות ארה"ב, לא הייתה רק מהלך טקטי אלא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר לעיצוב גישתה של איראן בתקופה קריטית זו.

לפני ההודעה הרשמית על שליחת המכתב, שר החוץ של איראן העיר הערה משמעותית ששיקפה את נקודת המבט של איראן על ההצעה האמריקנית. הוא הצביע על "פסילה עזה" והתעלמות מחיי אדם במדיניות של ארה"ב, והדגיש כי יש להתייחס להצעות של וושינגטון ב"ספק עז". לא רק שהצהרה זו המחישה את הספקנות של איראן כלפי תוכן מכתבו של טראמפ, אלא שהיא יכולה גם להיחשב כמרכיב מרכזי בתגובתה הרשמית של איראן, כפי הנראה חוזרת על עצמה במכתב שנשלח לארה"ב.

למה עומאן ולא איחוד האמירויות?

הבחירה בעומאן כמתווך למתן תגובת איראן היא משמעותית ביותר. ארה"ב ניסתה להקים ערוץ תקשורת דרך איחוד האמירויות, אך על ידי שליחת תגובתה דרך עומאן, איראן שלחה מסר ברור לוושינגטון:

המתווך חייב להיבחר על ידי איראן, לא וושינגטון

ברמה עמוקה יותר, בחירתה של איראן בעומאן הדגישה את מחויבותה לשמירה על עצמאות דיפלומטית. עומאן מילאה בעבר תפקיד מתווך אמין בין איראן למערב. בניגוד לאיחוד האמירויות, שהברית האסטרטגית שלה עם ארה"ב וישראל התחזקה, עומאן שמרה על עמדה ניטרלית יותר בעניינים אזוריים. קבלת איחוד האמירויות כמתווך הייתה מרמזת על נכונותה של איראן לפעול במסגרת שהוכתבה על ידי וושינגטון - משהו שטהראן ביקשה להימנע ממנו.

חוסר אמון עמוק בהצעות של ארה"ב

דבריו של ארג'צ'י לפני שליחת המכתב חשפו את האסטרטגיה הרחבה יותר של איראן להתמודדות עם ארה"ב - מעבר לרטוריקה תקשורתית בלבד. הוא קרא תיגר על מדיניות ארה"ב במפורש על הבמה הבינלאומית, והוכיח כי טהראן אינה מסגרת את יחסיה עם וושינגטון רק בהקשר של קשרים דו-צדדיים, אלא מעריכה את תפקידה הכולל של ארה"ב על הבמה העולמית.

פרספקטיבה ביקורתית זו חזרה על עצמה בשיחה של אראג'י עם שר החוץ של בריטניה. בעודו מדגיש כי המדיניות של ארה"ב אינה מהימנה, הוא הצהיר כי איראן רואה כל משא ומתן המתנהל תחת "לחץ ואיום" חסר משמעות. עמדה זו מקורה בחוויותיה של איראן במדיניות "הלחץ המקסימלי" של וושינגטון, שכללה סנקציות כלכליות נרחבות, בידוד דיפלומטי ואפילו איומים צבאיים. התקשרות עם ארה"ב בסביבה כזו, מנקודת המבט של טהראן, תשתווה לכניעה לאסטרטגיה של וושינגטון.

דחיית משא ומתן ישיר תוך שמירה על אינטראקציה עקיפה

עם זאת, עמדתה של איראן אינה סוגרת לחלוטין את הדלת לדיפלומטיה. בעוד ארגצ'י דחה משא ומתן ישיר בתנאים הנוכחיים, הוא הדגיש כי משא ומתן עקיף יכול להימשך כפי שהיה בעבר. עמדה זו מסמנת את סירובה של איראן לקבל את דרישות ארה"ב תוך הכרה בפוטנציאל לניהול דיפלומטי של המתיחות.

למעשה, טהראן שואפת להגדיר את המעורבות הדיפלומטית שלה באופן שיאפשר לה לשמור על שליטה על התהליך. כתוצאה מכך, היא הגבילה אינטראקציות דיפלומטיות לשיטות עקיפות תוך שהיא מנעה מארה"ב להכתיב את תנאי ההתקשרות.

תגובת איראן: מפת דרכים לאינטראקציות עתידיות

הטיפול של איראן במכתבו של טראמפ התרחב מעבר לתגובה פשוטה; היא הקימה מסגרת לאינטראקציות עתידיות בין טהראן לוושינגטון. גישה זו כוללת את המרכיבים המרכזיים הבאים:

שליחת מכתב רשמי לארה"ב, המדגים את נכונותה של איראן להגיב לעמדתה של וושינגטון במסגרת דיפלומטית.
בחירת המתווך המהימן של איראן (עומאן) תוך דחיית המתווך שנכפה על ידי ארה"ב (איחוד האמירויות), המאשר מחדש את עצמאותה הדיפלומטית של טהראן.
הבעת חוסר אמון עמוק בהצעות הפוליטיות של ארה"ב, כפי שבא לידי ביטוי בדיונים של אראג'י עם שר החוץ הבריטי.
דחיית משא ומתן תחת "לחץ מרבי" ו"איום צבאי", מחזקת את המדיניות הרשמית של טהראן כלפי וושינגטון.
ביקורת על המדיניות העולמית של ארה"ב, המעידה על כך שאיראן מבקשת להגדיר מחדש את עמדתה הבינלאומית מעבר ליחסים הבילטרליים.
הדגשת האפשרות של משא ומתן עקיף, הדגימה שהערוצים הדיפלומטיים נשארים פתוחים.

המסר של איראן לארה"ב ולעולם

תגובתה של איראן, ממוסגרת על פי העקרונות הדיפלומטיים שלה, נושאת מסר רב-שכבתי. במישור פני השטח, הוא מאותת שאיראן, תוך התנגדות ללחץ, נותרה מחויבת לנורמות דיפלומטיות ואינה מבקשת להסלים את המתיחות. ברמה עמוקה יותר, היא מציבה את הבסיס לאינטראקציות עתידיות בין ארה"ב לאיראן, תוך שהיא טוענת שדיפלומטיה תהיה בעלת משמעות רק אם וושינגטון תנטוש את המדיניות המוטלת עליה ותקבל את התנאים שבהם לאיראן יש תפקיד בעיצובה. בינתיים, אירופה, כשחקנית מפתח, עומדת בפני אתגר מכריע. השיחה של ארג'צ'י עם שר החוץ של בריטניה הכילה מסר ישיר ללונדון ולשאר בירות אירופה:

אם אירופה מבקשת לשמר את הדיפלומטיה, עליה לנקוט עמדה עצמאית יותר כלפי ארה"ב.

בסופו של דבר, עתיד האינטראקציות בין איראן למערב תלוי יותר באופן שבו המשוואות האסטרטגיות הללו משתנות מאשר בתוכן המכתבים והתגובות.