חשיפת תוכן מכתבו של טראמפ עם סנקציות חדשות!

מסירת מכתבו של דונלד טראמפ למנהיג המהפכה האסלאמית של איראן דרך איחוד האמירויות התרחשה בעוד וושינגטון הטילה בו זמנית סנקציות נרחבות על איראן. הסנקציות הללו, שכוונו לשר הנפט, לחברות הקשורות לתעשיית האנרגיה ומכליות נפט איראניות, נאכפו מיד לאחר מסירת המכתב. סימולטניות זו לא רק הוכיחה סתירה מוחלטת במדיניות ארה"ב אלא גם חשפה בבירור את המטרה האמיתית של וושינגטון מאחורי שליחת המכתב הזה: יצירת מחווה דיפלומטית למשא ומתן, בעוד שמדיניות הליבה נשארת מבוססת על לחץ וכפייה.
במערכת הבינלאומית, כאשר מדינה באמת מחפשת משא ומתן, היא לפחות נמנעת מפעולות שחוסמות את הדרך לדיאלוג. עם זאת, במקרה זה, ממשלת ארה"ב אפילו לא חיכתה לתגובת איראן למכתב והטילה סנקציות חדשות לפני שקיבלה תגובה כלשהי. הדבר מצביע על כך שהמכתב היה בסך הכל כלי פסיכולוגי להשפעה על האווירה הפנימית באיראן ועל דעת הקהל העולמית, ולא צעד אמיתי לקראת פתיחת דרך דיפלומטית. אם המטרה של וושינגטון הייתה דיאלוג והבנה, היא הייתה נמנעת באופן הגיוני מהגברת הלחצים עד לקבלת תגובה.

אסטרטגיית משא ומתן במדיניות החוץ של ארה"ב
אסטרטגיית המשא ומתן במדיניות ארה"ב אינה נתפסת ככלי לפתרון סכסוכים, אלא כטקטיקה להגברת הלחץ. ניסיון העבר, כולל המשא ומתן של ארה"ב עם צפון קוריאה, לוב, ואפילו המשא ומתן שהוביל להסכם הגרעין עם איראן, הראו כולם שוושינגטון תמיד השתמשה במשא ומתן כאמצעי לשנות את התנהגות הצד השני במסגרת האינטרסים שלה.
במשא ומתן בין ארה"ב וצפון קוריאה בשנות ה-90, התחייבה ארצות הברית לספק סיוע כלכלי וטכנולוגי בתמורה לעצירת תוכנית הגרעין של פיונגיאנג. עם זאת, התחייבויות אלו מעולם לא קוימו, ובסופו של דבר, ארה"ב פרשה מההסכם. בלוב ביקשה ארה"ב בתחילה מקדאפי לעצור את תוכנית הגרעין שלו, ולאחר שהוא נענה, מספר שנים מאוחר יותר, הם השתמשו בפעולה צבאית כדי להפיל את משטרו. חוויות אלו מוכיחות כי בגישה של ארה"ב, המשא ומתן אינו מכוון ליצירת הסכמים עמידים, אלא לשינוי נסיבות לטובת וושינגטון.
במקרה של איראן, ארה"ב השתמשה במשא ומתן ככלי להגברת הלחץ בזמנים שונים. במקרה של הסכם הגרעין, לאחר חתימת ההסכם, ארה"ב לא רק כשלה בעמידה בהתחייבויותיה להסרת הסנקציות אלא בסופו של דבר פרשה מההסכם ואימצה מדיניות לחץ מקסימלית. בהקשר זה, המכתב החדש של טראמפ, בעוד סנקציות חדשות מוטלות בו זמנית, הוא חלק מאותה אסטרטגיה אמריקאית ארוכת שנים של הטלת תנאיה באמצעות משא ומתן לכאורה ולחץ ממשי.

האסטרטגיה של איראן בהתמודדות עם המוסר הכפול של ארה"ב
בהתחשב במציאות זו, כל תגובה של איראן למכתב זה צריכה להיות מוסגרת על ידי הבנה ברורה של האסטרטגיה של וושינגטון והגנה על האינטרסים הלאומיים. מדיניות ארה"ב מבוססת על הגברת עוינות ולחץ, וכל ויתור במצב זה לא רק שלא יצליח להפחית לחצים אלא יעודד את ארה"ב להפעיל לחץ נוסף.
לאורך השנים הראתה איראן כי מול הלחץ המרבי היא לא תיסוג, אלא תמשיך להתקדם באסטרטגיות מתאימות. הסנקציות החדשות שהטילה ארה"ב, שחפפו למכתבו של טראמפ, מלמדות כי המטרה העיקרית של וושינגטון היא להרוס את היכולת הכלכלית של איראן ולהטיל את התנאים הרצויים לה בתחומים שונים. עם זאת, איראן, בהסתמך על יכולותיה הפנימיות ושיתוף הפעולה עם שותפיה הבינלאומיים, הצליחה לסכל את הדרך הזו והצליחה לנהל את הלחצים הכלכליים.
משא ומתן הגיוני כאשר שני הצדדים נכנסים אליו בתום לב והמטרה היא להגיע להסכם מאוזן ובר קיימא. עם זאת, הניסיון ההיסטורי הראה שמשא ומתן עם ארה"ב תמיד לווה בטקטיקות הטעיה, לחצים מקבילים ומאמצים לכפות את רצונה. לכן, כל החלטה בנוגע למעורבות עם ארה"ב חייבת להתבסס על המציאות הללו ולהיות ממוסגרת באופן שמבטיח אינטרסים לאומיים, ולא ככלי לקידום מדיניותה של וושינגטון.