אנחנו לא יודעים הרבה על הלוויות של נשיאים ומלכים מערביים בעולם, או ליתר דיוק, אנחנו לא זוכרים פרטים רבים עליהם הבכי של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש בהלוויה של אביו היה חדשות יומיות רגילות, ולפני עשרות שנים לא היה שום דבר יוצא דופן בהלוויה של צ'רצ'יל. במערב ועדות הלוויה מוצפות מכמות העיתונאים המשתתפים באירוע, שיעור הדמויות הרשמיות המיוצגות ותזמון ירי התותחים, אך נוכחות עממית אינה גורם בעל ערך כל עוד המוסד שעונה על צרכי הצרכנים של אנשים ממשיך לפעול.
ההלוויות שהיו עדות לנוכחות הציבור הגדולה ביותר היו במזרח, ואין לזה שום קשר לגודל האוכלוסייה שם, אלא קשור לאופי היחסים שנוצרים עם הפרט בעמדת שלטון, תרבות, אמנות, דת או אחר. הלוויותיהם של נאצר, נלסון מנדלה וחומיני הן מהאירועים הגדולים ביותר לראיית הפרידה של מנהיגים.
המצרים והערבים שהשתתפו בהלוויה של נאצר, ולמרות שלא עברו יותר מ-3 שנים מאז שיצאו מהתבוסה של יוני 1967, הקהל הרב נפרד מהאיש שהחליט להתעמת והיה לו שאיפה דינמית להמשיך בה, ונפרד מנאצר, הנשיא, החקלאי של מנדלה והאייקון הרחוק, שייצג את מנדלה הרחוק. למרות שמנדלה לא היה בתפקידו כראש המדינה במותו.
האיראנים נפרדו מחומיני כדמות הבולטת ביותר בהפלת משטר השאה, שאיש לא ציפה שיהיה משטר שעלול ליפול מלכתחילה, והדבר גרם לשינוי מהלך המדינה, שהיה בהרמוניה עם הלך הרוח הכללי של העם.
העשור השני של המאה הנוכחית היה עד לפטירתם של שני דמויות מהפכניות גדולות, הוגו צ'אבס ופידל קסטרו, למרות עמדותיהם כראשי מדינות, הנוכחות הרשמית בהלוויות שלהם התמקדה במדינות אמריקה הלטינית ואפריקה, כאילו הדרום היה זה שדאג להיפרד מהם ולחלוק כבוד אחרון לגבורתם, בזמן שהמערב אמריקאי נפטר מהם קבר, זה עושה זאת כדי לוודא שהוא באמת מת!
יש מקרה מיוחד ומוזר בהלווייתו של השהיד סייד חסן, ויוצא מן הכלל במזרח ובמערב; עולי הרגל ללבנון מגיעים לאדם שהתחיל בקריאות בקרב העם וב"הרפתקה" ארגונית שאיש לא ציפה שתצליח, ואז היא הפכה למעצמה אזורית, ולוחם ההתנגדות הישר גדל להיות מתכנן אסטרטגי מבריק ומנהל משא ומתן מדיני משכנע, בעל טיעון קוהרנטי במרחב הציבורי. רבים חשבו שהמשימה "לחנך את הציבור" בלתי אפשרית, וכי כתביו של פרנץ פאנון עליה אינם אלא תמרונים אינטלקטואלים מושכים וחולמניים. אפשר לכבוש את לבם של אנשים רק על ידי פנייה לאינסטינקטים שלהם, אבל לשבות אותם על ידי מעבר בראשם הוא ניסיון עקר ובלתי ניתן להשגה. אבל נסראללה עשה את זה!
השהיד סייד חסן חי את חייו עם השערה אחת ותיאוריה אחת שהסתעפה מאוד, אבל השורש שלה נשאר זהה הוא המשיך לעבוד על זה מתוך תפקיד אחד, בהנהגת רעיון ומפלגה, לא מדינה או ממשלה, ואולי זה מה שהחזיק אותו עד כדי כך, עד לרגע מות הקדושים שלו!
שורות אלו נכתבו לפני תחילת צעדת הפרידה האחרונה, לפני הערכות מספר המשתתפים, לפני הניסיונות הסטטיסטיים מהאוויר, לפני החזרה לרישומי המבקרים במחשבי שדה התעופה של ביירות, ובביטחון בנוכחות הגל האנושי הגבוה; הבעיות של המספרים באירועים אלו אינן בין התחביבים של המאסטר, וגם לא מושכות אותו במיוחד הוא שקוע באיכות על חשבון הכמות, ואלמלא זה, הוא לא היה מתחיל מלכתחילה.
אם רוב המשתתפים בהלוויה של המנהיגים הפוליטיים המתנגדים להגמוניה האמריקאית היו מהדרום הגלובלי, מר חסן צירף אליהם את כל הקבוצות "המורדות, עושות הצרות" בעולם, שראו את הפרויקט שלהן בראי שלו; הלאומנים באים לקבור את הגיבור והמושיע הערבי, השמאלנים באים להיפרד מאלופו של העניים, האסלאמיסטים הכנים באים לנשק את ארונו של מי שחס על מחלוקת עדתיות על לבנון והאזור, והנוצרים הפטריוטיים באים כי הם יודעים שישו היה הגואל הראשון.
מר חסן דומה למהפכה הפלסטינית שאהב, כי לבדה איתו הצליח לקיים אסיפה כללית למהפכני העולם!
כיום, המצלמות מכוונות את עדשותיהן לעבר השטף האנושי הסוחף, עמוק אל תוך הרחובות והמדרכות, שם עומדים תושבי הדרום, לוקחים הפסקה מהעקירה שלהם בהקרבה למען ההתנגדות, ואנשי הפרברים עומדים בפאתי בתיהם שנהרסו. בארצו, אז הוא בא לברך את מי שהבין את נבכי המשחק במדויק מרחוק.
כשצ'אבס עזב לפני חברו קסטרו, האחרון אמר: "צ'אבס עזב בלי להיות מובס", אבל מר חסן עזר לנו במילים לפני עזיבתו, "אנחנו לא מובסים, כשאנחנו מנצחים אנחנו מנצחים, וכשאנו מעונה אנחנו מנצחים"!
מר חסן נשא קדושים בעת עבודתו, במקצועו היחיד שהכיר, המהפכה המקיפה נגד העוול!
נור ניוז