במורשת הלבנטינית, יש אמירה פופולרית ש"היד אינה מתנגשת עם המרצע", המתייחסת לחולשת היד ולחוזקה של המרצע. למרות שההיסטוריה של האזור מספרת סיפורים רבים שבהם כף המרצע התנגדה וניצחה עליה.
יש אנשים שמתעקשים לשכוח את ההיסטוריה הזו ולחזור לאמרה הזו בכל פעם שאנו עומדים מול אויב אכזרי, והם קוראים ללוחמי ההתנגדות הרפתקניים, ניהיליסטיים וחסרי הגיון, במטרה לדחוף את לוחמי ההתנגדות הללו להיכנע ולקבל את תנאי האויב, כדי שאנשים אלו יוכלו לשמר את רווחיהם הקשורים לאויב עצמו, במישרין או בעקיפין.
אילו העמים היו מצייתים למשוואת הדקל והמרצע, אף עם לא היה משתחרר, ואף מדינה לא הייתה הופכת לעצמאית. הכובש הוא תמיד החזק ביותר מבחינה צבאית, והוא זה שמחזיק באמצעי הדיכוי וברצונו האכזרי, אבל יד העמים בחרה, לאורך ההיסטוריה, להתנגד למרצע, ותמיד הצליחה להשיג ניצחון. אימפריות התוקפנות קרסו לנוכח מאבקם של עמים שלא היה להם נשק מלבד הרצון להתנגד ולנצח.
לאחר הפסקת האש בקרב המבול באל-אקצא, חזרה אלינו משוואת הדקל והמרצע, כך שבעליה בכו על התנאים ההומניטריים של האזרחים בעזה, בגדה המערבית ובלבנון, ודרשו רציונליות והפיכת פינות עם התוכניות הקולוניאליות להגיע למצב של "אזרחים ואזרחים" כדי לרפא את האזרחים ולרפא מחדש מה שהמלחמה הרסה. משטרים ותאגידים קפיטליסטיים שולפים את פנקסי הצ'קים שלהם ומציעים הבטחות לדבש וחמאה אם לוחמי ההתנגדות יניחו את נשקם ויהפכו לעובדים שתורמים לתהליך השיקום המובטח.
העולם מכיר היטב את השקר של "שיקום", כפי שהקפיטליזם מוצא במשברים הוא יוצר הזדמנות להשקיע ולהניע את גלגל ההון כדי להשיג עוד שלל עושר ולכפות את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלו על האנשים.
זה מה שהתיאורטיקן הקפיטליסטי מילטון פרידמן ביטא כשכתב, "רק משבר, בין אם הוא ממשי או נתפס, מביא לשינוי אמיתי... התפקיד הבסיסי שלנו, אני מאמין, הוא לפתח אלטרנטיבות למדיניות הקיימת, ולבנות אלטרנטיבות אלה כך שיהיו זמינות כאשר הבלתי אפשרי מבחינה פוליטית יהפוך לבלתי נמנע מבחינה פוליטית".
באזורנו אנו עדיין זוכרים את ההבטחות לבנייה מחדש של עיראק, המייצרת נפט בשווי של כ-100 מיליארד דולר בשנה, אך העם העיראקי עדיין סובל, לאחר יותר מעשרים שנות פלישה אמריקאית, מעוני שמגיע ל-17%, מאבטלה וממחסור במי שתייה ובחשמל. חברות גדולות הקשורות לכיבוש שדדו יותר מטריליון דולר מהעושר של עיראק באמצעות הסכמים צבאיים וכלכליים, שהעם העיראקי לא ראה דבר מהיתרונות שלהם.
בפלסטין, לאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית ברמאללה, גדל מספר המתנחלים בגדה המערבית מ-107,000 מתנחלים ב-1992 ל-507,000 מתנחלים ב-2024, לפי הסטטיסטיקה הישראלית הרשמית.
מקורות פלסטינים אומרים כי מספר המתנחלים עולה על 650 אלף, וכי הסטטיסטיקה הישראלית הרשמית מתעלמת מהמתנחלים הבלתי חוקיים שתופסים חלק גדול מהאדמות הפלסטיניות. בניגוד לשקר הישראלי לגבי המניע הדתי לבניית התנחלויות ומתנחלים תופסים אדמות, הסטטיסטיקה מעידה על כך ש-70% מההתנחלויות הן ממניעים כלכליים, וכי אזורי התעשייה והחקלאות הגדולים ביותר נמצאים בהתנחלויות בגדה המערבית, בעיקר סביב שכם וירושלים, וההתנחלויות הסובבות את עזה.
"פחד וכאוס מציגים לנו הזדמנות השקעה נהדרת", אומר קצין ה-CIA לשעבר מייק באטלס. בהקשר זה, הצהרותיו של נשיא ארה"ב בנוגע לשיקום עזה לא נראות מוזרות להקשר של החזון הקפיטליסטי בהתמודדות עם המשברים בעולם.
כשהמשבר מסתיים, הקפיטליזם הופך מיוצרו ללקוח שמנסה להפיק ממנו תועלת, בין אם תחת הדגל של סיוע הומניטרי או שיקום. בספרו, קפיטליזם אסון, מתאר לוני לוונשטיין את המנגנונים שבאמצעותם ממשלות ותאגידים גלובליים מייצרים רווחים עצומים מפגעי המלחמה ומפגעי המזל האנושיים.
באשר לשפה הגסה שבה משתמש הנשיא טראמפ, היא אינה מבטאת שינוי במדיניות הקפיטליסטית, במיוחד האמריקאית, אלא מבטאת שהקפיטליזם חווה משבר שמניע אותו להשתמש בשפה מאיימת כלפי יריבים ובני ברית כדי להאיץ את צעדי המשבר הזה.
למרות הרעד של המבועתים מהצהרותיו של טראמפ, בחרה ההתנגדות להמשיך ולהתנגד למרצע הציוני-אמריקאי. דובר חמאס הודיע על השעיית מסירת האסירים עקב אי עמידתו של האויב בתנאי הפסקת האש, וקבע את תנאיו להחזרת ההסכם, מה שהכי חשוב ליישם את ההסכם.
החדשות היו זעזוע לממשל האמריקני, מה שגרם לנשיא שלו להוציא איום רק כיאה למנהיגי כנופיות רחוב, לחזור למלחמה אם ההתנגדות לא תשחרר את האסירים במועד שקבע טראמפ.
ההצהרה הייתה הודעה על דחיית ההתנגדות למדיניות העובדה המוגמרת שהאויב מנסה לכפות, והמסר חורג מהנושא של הסכם הפסקת האש, להכריז שכל מה שהאויב מתכנן, מעקירת הפלסטינים לכל מקום בעולם, אינו בר ביצוע.
אלה שהתעמתו עם מאות אלפי טונות של פצצות ויצרו את נס מבול אל-אקצא לא יעזבו את אדמתם, לא ברצון ולא בכפייה. מה שמשתמשים במשוואת הדקל והמרצע לא יודעים זה שהמולדת היא לא בניין שאפשר להרוס, וגם לא חתיכת לחם שאדם רעב נמנעת ממנו.
נור ניוז