באיחור רב יתקיימו בשבוע הבא הבחירות לרבנים הראשיים לישראל תשפ"ד-תשצ"ד.
למשך עשר השנים הבאות ינהיגו את החיים הדתיים והתורניים במדינה שני תלמידי חכמים, אחד נצר למשפחה מעדות המזרח, המשך היסטורי של תפקיד ה'ראשון לציון' שקיים כבר מאות שנים, והשני ממוצא אשכנזי. עניין זה עצמו כבר מצביע על הסיבוך שבתפקיד שבו 'שני מלכים משמשים בכתר אחד', וצריך הרבה סייעתא דשמיא ומידות טובות מצד שני האישים האלו כדי לסיים את הקדנציה בשלום, תרתי משמע, וכידוע לא תמיד זכינו לכך.
הסיבוך לא מסתיים כאן: הבחירה של הרבנים הראשיים נעשית בידי גוף בוחר של כמה עשרות רבנים ואנשי ציבור שנבחרים לתפקידם באופן מסובך ומפותל עם השפעות ציבוריות-פוליטיות משמעותיות, כך שלא תמיד אפשר להיות בטוח שהבחירה נובעת אך ורק ממסקנה אישית כנה שמועמד פלוני מתאים יותר לתפקידו מאשר מועמד אחר.
גם חלוקת התפקידים בין הרבנים הראשיים ואורך כהונתם מקובעים בחוק שחוקק בזמנו בנסיבות פוליטיות-רבניות מאוד לא סימפטיות, וגם זה מוסיף לתסבוכת בנושא. נוסיף את הגישה השלילית-בסיסית למוסד הזה של רבים מאנשי הציבור והתקשורת וקובעי דעת הקהל במדינה, כך שאפשר להבין שהתפקיד של הרבנים הראשיים והדרך להיבחר לתפקיד הזה אינם פשוטים ואינם קלים ולעיתים גם אינם אלגנטיים.
אבל כרגע זה מה שיש. לרבנות הראשית לישראל ולעומדים בראשה יש תפקידים חשובים מאוד למלא, שחלק גדול מהם תלוי לא רק בגדלותם בתורה אלא גם באישיותם, ובכוחם לפתור בעיות וליישב מחלוקות ולעשות עקוב למישור ורכסים לבקעה. למרות כל ההגבלות והקשיים הנ"ל עדיין ההשפעה של הרבנים הראשיים ושל כל מערכת הרבנות הראשית על חיי התורה במדינה משמעותית ביותר, גם בעניינים המעשיים – כשרות, גרות, אישות ועוד, וגם בנושאים ציבוריים וחינוכיים ותורניים שעומדים על הפרק, ובייעוץ לראשי המדינה ושריה במקרים שעצתם נדרשת ורלוונטית.
נור ניוז