בתקופה שבה אנשים זועקים להוקיע את מעשי הטבח והפשעים של ישראל בעזה, אנו רואים את המשוואה הפוכה לחלוטין עבור שני המועמדים העיקריים לנשיאות ארה"ב, ג'ו ביידן ודונלד טראמפ. עם רצח העם שתל אביב מבצעת שם מדי יום, שלא לדבר על מעשי ההרג וההרס היומיומיים בגדה המערבית ובלבנון, השניים אינם מוצאים מבוכה בהתמודדות על התואר הנאמן, המגן והתומך ביותר של הכיבוש הישראלי.
מבחינתו של ביידן, העניין אינו מצריך בדיקת דם, שכן השתתפותו הישירה במלחמה בעזה, ואספקת התחמושת הדרושה לכיבוש, היא העדות הגדולה ביותר ל"נאמנותו". בעוד שעידן טראמפ הוא העד הטוב ביותר לטיפול המיוחד שהעניק ל"ישראל", וליציאה מהעקרונות הרגילים של מדיניות החוץ האמריקאית, כמו הכרתו ב"ריבונות" הכיבוש על הגולן הסורי הכבוש.
ביידן בין הפלישה ללבנון ב-1982 לבין רצח העם בעזה
ואכן, "מחויבותו" של ביידן לחזור על תמיכתו המתמשכת בברית ארה"ב-ישראל לא צריכה להפתיע מי שעוקב אחרי הקריירה שלו מאז 1973, תחילה כסנאטור, אחר כך כסגן נשיא, כל הדרך עד להצטרפותו ל- הנשיאות ב-2020.
כדי להבין מדוע ביידן מתעקש לספק תמיכה גלויה וחסרת תקדים לישראל במלחמתה העקובה מדם בעזה ובפלסטינים, עלינו לחזור כחצי מאה אחורה. באותה תקופה הוא קיים פגישות חשובות עם מנהיגים ישראלים בולטים, שאותן ציטט שוב ושוב, ובעיקר פגישתו ב-1973 עם ראש ממשלת ישראל דאז גולדה מאיר, ממנה הושפע (לפי דבריו) והוא יצא משוכנע כי לדבריו, "ישראל תישאר מקלט חיוני ליהודים בכל העולם".
והכי חשוב, התשוקה שלו לשפוך את דמם של אזרחים חפים מפשע לא התחילה בסוריה, עיראק או עזה בפרט, אלא עוד משנת 1982, ופגישתו עם יורשו של גולדה מאיר, מנחם בגין, שהפך לרשמי. ביקור בוושינגטון ימים לאחר ש"ישראל" פלשה ללבנון. ב"ידיעות אחרונות" דווח בזמנו כי כאשר בגין פנה לוועדת החוץ של הסנאט, "אף אחד לא התלהב יותר מבידן לתמוך במתקפה הישראלית על לבנון" בגלל התקפות ההתנגדות הפלסטינית על הישות באותה עת.
גרוע מכך, ביידן לא היה מרוצה מכך, אלא התייחס להתכנסויות (על פי אתר המגזין Jacobin) באומרו, "אם היו פותחים התקפות מקנדה על אמריקה, כולם כאן היו אומרים: תקפו את כל ערי קנדה, ו לא אכפת לנו אם כל האזרחים יהרגו".
אפילו בגין עצמו הביע מאוחר יותר הפתעה מהתמיכה הקיצונית שהפגין ביידן, במיוחד ניסיונותיו של הסנאטור להצדיק הרג של נשים וילדים. בגין אמר לעיתונאים ישראלים: "התרחקתי מהאמירות האלה ואמרתי לו: לא, אדוני, אתה חייב לשים לב לפי הערכים שלנו, אסור לפגוע בנשים ובילדים, גם במלחמה", טען.
בגין ציין כי באותה פגישה שבה הציע ביידן את תמיכתו בפלישה ללבנון, הזהיר אותו האחרון כי בניית התנחלויות תעלה עצירת התמיכה בארצו, ואף איים לנתק את הסיוע הכספי האמריקאי. המילים כאן שייכות לעיתון הבריטי "הגרדיאן". אבל זה לא קרה, ואחרי 4 שנים, ביידן אמר לסנאט שהגיע הזמן שתומכי ישראל יפסיקו להתנצל על שליחת מיליארדי דולרים אליה מדי שנה.
כמו כן, ביידן תואר (ועדיין מתואר) כ"ידיד אמיתי של ישראל", מסוג החברים שרוצה לחסוך את "תל אביב" מכל פעולה פזיזה שתהיה לה השפעה שלילית עליה, בנוסף לדרישתו. שזה מסתכל מעבר לרגעים הקריטיים "להישאר בטוח לנצח". התקשרות זו ל"ישראל" נגזרת בחלקה (כפי שהוא טוען) מהבנתו של אביו את מה שמכונה "השואה הנאצית" בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בנוסף, למרות שקיימת מסורת ארוכת שנים על "היחסים המיוחדים" בין וושינגטון ל"ישראל", ביידן הלך למקום שאף נשיא אמריקאי אחר לא הלך מעולם, במהלך מלחמת עזה, לא רק פיזית, אלא גם פוליטית ואסטרטגית. ברגע שהתרחש אפוס "מבול אל-אקצא" ב-7 באוקטובר, ביידן הביע את "הסולידריות הרגשית עם ישראל" והדגיש את הצורך שלה "להילחם באש באש". לכן, הוא החליט להאיץ את הסיוע הצבאי ל"צבא" הכיבוש. הוא טס במהירות לתל אביב והתיישב ליד שולחן הישיבות, כאילו היה חבר בממשלת המלחמה של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
ביידן גם הניח בצד את השיקולים האסטרטגיים והפוליטיים שהנחו את תגובות מנהיגים אמריקאים קודמים למלחמות ישראל, הצטרף לנתניהו מבחינה פוליטית, חזר על הנרטיב הישראלי פשוטו כמשמעו, רשם לכיבוש המחאה ריקה ונתן לו אור ירוק לפתוח ברצח עם נגד הפלסטינים אנשים באמתלה של חיסול חמאס.
בניגוד לטראמפ ויועציו לשעבר שהיו קשורים קשר הדוק לנתניהו ולימין הקיצוני, לבידן (ולדמוקרטים באופן רחב יותר) הייתה ברית חזקה עם מנהיגי החילונים והמרכז-שמאל בישראל.
כפרס על מסירותו העיוורת לישראל, ביידן נהנה מזה זמן רב מתמיכת התומכים והתורמים האמריקאים של ישראל. לפי רויטרס, בציטוט נתונים מ"סודות פתוחים", במהלך 36 שנותיו בסנאט (1973-2009), ביידן היה הנמען הראשון של תרומות מקבוצות פרו-ישראליות.
ביידן והיחסים עם נתניהו
ביידן התגאה מזמן ביכולתו לנהל את נתניהו יותר עם גזר מאשר במקלות. ביידן ונתניהו מכירים מאז שבידן היה סנטור צעיר, ונתניהו הוא פקיד "בכיר" בשגרירות "ישראל" בוושינגטון. עם זאת, מערכת היחסים ביניהם הייתה נתונה לרעידות קבועות, רצופות במחלוקות עמוקות בזמנים נפרדים, על בניית ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית בתקופת ממשל ברק אובמה, כאשר ביידן היה סגן הנשיא. מאוחר יותר, נתניהו התנגד בתוקף למאמצים של ביידן להחיות את הסכם הגרעין האיראני שסיכם אובמה, אז בוטל על ידי טראמפ.
כשהכיבוש הישראלי החל את הטבח בעזה, מיהר ביידן לחבק את נתניהו, ותמיד התנגד לרעיון של הפסקת אש וסיום מסיבת ההרג ההמונית. הוא התעלם מכל הקריאות לעצור את משלוחי הנשק ל"ישראל" ודאג שהם יימשכו עד עכשיו, תוך התעלמות מהמהפכה ההולכת וגוברת שעומדת בפניו בבית, במיוחד באוניברסיטאות. הוא הרחיק לכת ואישר את תמיכתו ב"ישראל" בהזדמנות אחת תיאר את עצמו כ"ציוני".
טראמפ והיחסים עם "ישראל"
מצד שני, טראמפ עשה כמיטב יכולתו כדי לחזק את יחסיו עם נתניהו, האגף הקיצוני ומפלגות הימין הקיצוניות והעקובות מדם ב"ישראל". לכן, כדי לפייס את הציונים הנוצרים, המהווים חלק גדול מבסיס האלקטורלי שלו, הוא נטל על עצמו את המעטפת של ציונות קיצונית. לכן, בתקופת ממשלו, הוא מינה את חתנו, ג'ארד קושנר, כ"צאר" של המזרח התיכון.
מה שכדאי לדעת כאן הוא שלקושנר יש יחסים ישנים עם נתניהו, שנהג לישון בחדר השינה שלו כשקושנר היה צעיר. (כלומר קושנר השאיל פעם לנתניהו את מיטתו, לפי הג'רוזלם פוסט).
אירוניה מוזרה היא שבעוד שמפגינים פרו-פלסטינים באוניברסיטאות ממקדים את זעמם על ביידן, הם עלולים למצוא את עצמם מאוימים בגירוש על ידי טראמפ אם יזכה בקדנציה שנייה, כפי שהכריז, "כל סטודנט שיפגין, אני אגרש אותו. מהארץ".
לא רחוק מכך, המפלגה הרפובליקנית, בראשות טראמפ, הביעה את התנגדותה, במשך שנים רבות, לפתרון שתי המדינות. הוא אמר: "אנו דוחים את הרעיון השקרי שישראל כבושה", ובכך יישרנו את עמדתו עם השקפות הימין הקיצוני ב"ישראל", הסבור כי הגדה המערבית הכבושה - שאותה הם מכנים "יהודה ושומרון". - "שייך לישראל בלבד", מבוסס על נרטיבים מקראיים עתיקים.
לא רק זה, במהלך כהונתו העניק טראמפ לעורך דין הנדל"ן ג'ייסון גרינבלט תפקיד בכיר בבית הלבן. הוא האדם שעליו כתב העיתון "פורוורד" ואמר: "אם דונלד טראמפ ינצח, הוא ככל הנראה יהיה הנשיא האמריקני הראשון שיועצו הראשי לענייני ישראל נהג לשמור על התנחלות יהודית בגדה המערבית, חמוש במטוס M-16. רובה סער."
בנוסף להחלטותיו הרבות לטובת "ישראל", כמו עסקת המאה, העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, הכרה ב"ריבונות ישראל" על הגולן, יציאה מהסכם הגרעין עם איראן והפסקת המימון לאונר"א, לטראמפ ולמשפחתו יש השקפה קולוניאלית על האזור.
בעיצומה של המלחמה בעזה, קושנר הציע לגרש את תושביה הפלסטינים ולבנות בה אתר נופש על החוף. "רכוש על קו המים של עזה יכול להיות בעל ערך רב", אמר. "אני אעשה כמיטב יכולתי להזיז אנשים ואז לנקות אותו", הוסיף.
לסיכום, בעוד ביידן מסרב עד כה לרסן את האכזריות של ישראל בעזה. בחירתו המחודשת של טראמפ תדחוף אותו לחדש את תמיכתו הבלתי מותנית בהתרחבות ישראלית, שלא תצטמצם לסיפוח הגדה המערבית ויישוב מחדש של מתנחלים בעזה (כפי שהם חולמים עליה), אלא תשחרר את "ישראל" להיכנס לתוך מדינה מסוכנת יותר. סכסוך אזורי, נגד איראן ובעלות בריתה בעיראק ובסוריה. מלחמה כה הרת אסון ורחבה יכולה להתרחש בכל מקרה, במיוחד אם נתניהו יחליט שהדרך היחידה שבה הוא יכול לשרוד מבחינה פוליטית היא לפתוח חזית מזרחית גדולה חדשה.
נור ניוז