בעיצומה של מלחמת רצח עם חסרת תקדים בעידן המודרני, מתחוללים קרבות מוסריים ומערך פוליטי, והמילה מוכיחה שיש לה תפקיד מוביל בתיאור וסיווג האירוע, ובסופו של דבר בהערכתו והמעמד שיזכה בו. להחזיק בהווה ובעתיד. בעיצומו של השימוש בשפה, במושגים ובטרמינולוגיה כמסכת שווא למה שקורה במקום לחשוף אותו, ג'ונתן גלזר גונב את אור הזרקורים באמצעות נאומו הקצר לרגל זכיית סרטו "אזור העניין" בפרס האוסקר לטוב ביותר סרט בשפה זרה.
גלזר אמר: "הסרט שלנו מראה לאן מובילה הדה-הומניזציה במקרה הגרוע ביותר. עכשיו אנחנו עומדים כאן כגברים שדוחים את יהדותם ואת חטיפת השואה על ידי כיבוש שהוביל לסכסוך עבור מספר רב של אנשים חפים מפשע. בין אם זה קורבנות ה-7 באוקטובר בישראל או המתקפה המתמשכת בעזה". "כל הקורבנות, האנושות הזו, איך אנחנו מתנגדים?"
אמנם שפתו של גלזר מוחלשת מאוד מכיוון שהכיבוש הציוני באדמת העם הפלסטיני לא רק הוביל ל"סכסוך", אלא הוביל למלחמת השמדה, טיהור אתני ושואה חסרת תקדים נגד הפלסטינים. נמשך 75 שנים, מלא במעשי טבח, עקירה, דיכוי ושלילת חירות וזכויות אדם. אולם עצם התייחסותו לעמדה מרומזת ולשאלה מי אחראי היום להפשיט את אנושיותם של הפלסטינים, לעומת הנאצים שהיו אחראים להפשיט את היהודים מאנושיותם בעבר, עוררו את זעמם של הציונים. והתחילו תגובות ומאמרים שהוליווד ידעה בעבר את ההבחנה בין טוב לרע.
אולם עצם ההתייחסות של גלזר, אפילו בין השורות, להשוואה בין מה שנחשפו לו בני ארצו ב-1938 לבין מה שהפלסטינים נחשפו אליו בידי הציונים היא עניין חשוב, ועמדתו זוכה לחשיבות גם משום שהוא הציב את אנושיותו מעל כל שיקול אחר עם ההיסטוריה והיצירה שהוא נושא בהקשר של היסטוריה אחרת שהולידה סתירה חריפה עם עצמה. עמדתו של גלזר תומכת וחשובה גם בכל התנועות שהושקו בארה"ב ובמערב כדי לשפוך אור על השואה שביצעה "ישראל" נגד הפלסטינים, במיוחד עמדות הקהילות היהודיות שהביעו בתוקף את דחייתן הפשעים המבוצעים נגד הפלסטינים.
באמצעות השוואה בין הקולות החופשיים בעולם, השייכים לכל הכתות והדתות, וקריאותיהם החוזרות ונשנות להפסיק את רצח העם לאלתר עם עמדות הממשלות המערביות, המשתמשות בשפה כמסכה לשותפותן בתוקפנות המלוכלכת הזו נגד נשים. ילדים והריסת בתים מעל לראש בעליהם, אנו מסיקים שהפירמידה הפוליטית במערב עומדת על ראשה כיום, ציונים המאמינים ברצח עם ובחזרה לעידן הקולוניאלי ופשעיו נגד האנושות. אין מנהיגים פוליטיים, אין אנשים עם עמדות או מילים, ואין עמדות אמיצות, חשובות ובוטות. כל מי שבוחן את השפה שבה משתמש הממשל האמריקני כיום, רוצה שהוא ישתוק, כי כל מה שהוא אומר אין לו שום משמעות או ערך מלבד להצדיק את פשעי רצח העם שמבצעת "ישראל" נגד ילדי ונשות עזה, וכדי לכסות על כך. שותפות פיננסית, צבאית ובלתי מוסרית עם פשעים אלו.
אז מה אומר הביטוי מבצע רפיח: "וושינגטון תומכת במבצע מוגבל"? ראשית, זה לא מבצע, אלא תוקפנות, מלחמה ורצח עם, מהם גבולות התוקפנות הזו? עד כמה מקובל שמספר הקורבנות יהיו ילדים ונשים תמימים כדי שתוקפנות זו תיחשב מוגבלת? האם השמדת עזה, הרס מוחלט של תשתיותיה והרג ועקירת שני מיליון פלסטינים נופלים בגבולות שעליהם מדבר הממשל הציוני ביידן? האם "האיים ההומניטריים" מבקשים להציב את הפלסטינים דומים למחנות שעדיין קיימים בארצות הברית לשרידי האוכלוסייה הילידית, העומדים כעדות חיה להפרה הגדולה ביותר של האנושות האנושית והדה-הומניזציה בהיסטוריה?
מה המשמעות של ממשל ביידן לתמוך ב"ישראל" בחתירה למטרות חמאס בעלות ערך גבוה ברפיח ומתחתיה כל עוד "ישראל" נמנעת ממבצע רחב היקף? מה היקף פשעי הג'נוסייד שיכולים להיחשב נפוצים אם כל התוקפנות הזו על פני תקופה של מאה ושישים יום, שהייתה עדה לפשעים הנתעבים ביותר נגד האנושות האנושית, עדיין לא נפוצה? ומי שרוצה להשלות שהמטרה היא חמאס, אלא המטרה היא פלסטין, הערביות של פלסטין, הערביות של כל הערבים ועתיד הערבים שנהרגים בעודם עוברים בבטן אמם. איזה רצח עם גדול יותר מרצח עם זה?
מאז תחילתה של תוקפנות פושעת זו, האויב וסוכניו מעוותים את שפתם כדי לתפוס את פינת הדעות של הקורא והצופה. במקום הדרישה העולמית להפסקה מוחלטת של פשעי הג'נוסייד נגד עזה ומעבר למשא ומתן רציני, האויב החליף את הפסקת פשעי הג'נוסייד במילה "הפוגה", כלומר רצח העם נמשך ושכל הפסקה שלו משמעה לחזור אליו בזמן שנבחר על ידי הציונים הקשוחים המאמינים ברצח עם מבחינה אידיאולוגית. ועכשיו, לאחר שבועות של דיבור על הפסקת אש ללא כל רצינות מצד פושעי רצח העם כדי להגיע אליה בפועל, המילה הפסקת אש הוחלפה במילה "הפוגה", כאילו לרוצח נמאס מההרס, העקירה, הרג, ושפיכת דמם של מאות אלפים, 72% מהם ילדים ונשים, והוא היה צריך... הוא לקח הפסקה כדי להתאושש ולחדש את ההרג לאחר שארגן את נהליו לגנות חייהם החפים מפשע של הילדים והנשים של פלסטין לאובדן ומוות.
בנוסף לפושעי המלחמה הג'נוסיידים הציונים שמשתמשים בכל רשתות התעמולה והתקשורת שיש להם בעולם, הם גם מטילים עלונים בדרום לבנון במטרה ליצור בלבול בעם או לדחוף אותם לחשוב מה משרת את האינטרסים של האויב וחיזוק יכולתו לבצע יותר פשעים ג'נוסיידים, שהמערב מכסה מדינית ופוליטית ותומך בהם. מבחינה צבאית, פושעי הג'נוסייד האתני מובילים קרבות במגזינים ובעיתונים בינלאומיים, מאשימים את כל מי שמתנגד להם באנטישמיות, ומטעים את מצפונם של האנשים. בכותרת, בטקסט ובהקשר עם קינה מתעתעת ומכוונת על הקיצוניות של היום בעוינות לישות הציונית, לאחר התפטרויות חשובות במחאה על מאמרה של הסופרת היהודייה ג'ואנה שין, התומכת בציונות. ועל כל הפשעים שאתה מבצע, הכותרת אומרת שהמאמר קורא לדו קיום.
מידת העיוות בטרמינולוגיה ובשפה מגיעה לכדי מלחמת השמדה אמיתית שמנהלת התקשורת הציונית והציונים בכל מקום כדי לכסות על פשעי הג'נוסייד, ולטוות נרטיב היסטורי הנושא ב-7 באוקטובר את כל נטל הפשעים האתניים. טיהור, שכחת 75 שנים לכיבוש הציוני הגזעני בארץ ובעם פלסטין, שהיה ממוקד מלכתחילה.השמדת הפלסטינים בכל פלסטין והפחדת הקולות התומכים בהם בכל מקום בעולם.
אם אלוהים הכל יכול ייעד את הערבים ב"ספר ערבי ברור", והמילה הראשונה של שליחו (ה') הייתה "קרא", זו לא רק התייחסות לקריאת הספר, אלא לקריאת האירוע, החברה, היסטוריה, עבר, הווה ועתיד. אז איפה הקריאה הערבית הנכונה והמדויקת של כל האירועים המשפיעים על העם הזה? איפה הנרטיבים הערביים האותנטיים השואפים להגיע ללבות ולמוחות העולם בהגנה על הדיכוי המביש של האנושות, ושל ילדים שלא הורשו לחיות לחלום, אבל נהרגו יחד עם חלומותיהם בבטן אמם? איפה העבודה המתחשבת והשיטתית של פעילי המחשבה והעט כיום?
הקרב משתולל לא רק על אדמת פלסטין, אלא בכל העולם ובכל הרמות, וכל תרומה לשמירה על האמת והבסת התוקפנות היא תרומה חשובה והכרחית, ללא קשר לגודלה והיקפה. טיפות גשם יוצרות שטף, וכל מי שמסוגל ליצור משפט, ציור, סצנה או סיטואציה חייב להשתמש ביצירתיות שלו כדי לתמוך באנשים חסרי ההגנה הללו ולנצח עבורם.
נור ניוז