התפטרות ממשלתו של ד"ר מוחמד שתייה שלטה בדאגות הפלסטינים והבירות הרלוונטיות, ועלו על פני השטח מספר שאלות ושאלות, כגון: מה הקשר בין התפטרות הממשלה לבין האמריקני-מערב-ערבי. לקרוא "לחדש סמכות"? האם הממשלה היא החלק המיושן בסמכות זו שיש לאלץ להתפטר ולהתחיל בחידושה לאחר פיטוריה?
מה המשמעות של להפיץ את שמו של ד"ר מוחמד מוסטפא כדי להשתלט על הממשלה החדשה? האם זה ניסיון מנע להימנע מהאופציה של "קונצנזוס לאומי" בעת הרכבת הממשלה, או שהצגת השם תפתח בזאר לעוד הצעות ושמות שמתעופפים הרבה בימים אלה, במרוץ קדחתני על צורת השלטון והשלטון, ועל התוכן של המערכת הפוליטית הפלסטינית כולה? מה המשמעות של התפטרותו של שתייה וקידום שמו של מוסטפא במרחק של כמה ימים מהפגישה במוסקבה, שאמורה להיות תחנה חשובה לדיאלוג ופיוס?
כך או כך, ולמרות שהשיחות על התפטרות שתייה וממשלתו קדמו לשביעי באוקטובר, איש לא יוכל להתעלם מכך שההתפטרות, או יותר נכון, הפיטורים, באה בתגובה, בדרך כלשהי, לקריאות. ולחצים של המערב והערבים בנוגע לחידוש הסמכות, היא הזדקנה ורופסת, ושלמותה ונקיונה אותגרו.
עם זאת, מה שבטוח הוא שלא מדובר ב"התחדשות" לה מצפות הבירות הקוראות לו, וסביר להניח שמי שאליו יועברו סמכויות הנשיא לעולם לא יהיה בקנה מידה של הכי הרבה המועמד הסביר, כפי שהוא זכה לכינוי, הכלכלן והעובד הבכיר בבנק העולמי, ד"ר מוחמד מוסטפא, שהוא מה שכולם יודעים הוא שהוא לא היה הופך לאלף של ממשלות, תפקידים ותפקידים, אלמלא היה על קרבתו המופלגת לעבאס, או ליתר דיוק, אלמלא היה עקבי ועקבי עם גישתו, פקודותיו והוראותיו של הנשיא, ואולי מה שמעבר לכך, כפי שאומרים כמה אנשים זדוניים ובעלי ידע.
כאן, התרחיש של "חסימת הדרך לפיוס" ו"הסכמה לאומית" להרכבת ממשלה חדשה הופך להסבר הסביר ביותר לצעד הפיטורים ולהדלפות שבאו בעקבותיו. סביר גם שההדחה וההדלפות נחשבות ל"מאמץ מנע" להפחתת הלחץ הבינלאומי-ערבי, לצמצם את סמכויות הנשיא ולהפוך אותו לתפקיד טקסי/פרוטוקול, או לפחות ל"בלון משפט" וכלום. יותר, לא פחות. העניין התבדה ע"י כולם. הרשות והנשיאות חזרו לנהוג. היומן הרגיל שלהם, ואם הוא פורק וידחה אותו, יחפשו אפשרויות וחלופות אחרות, אני חושב שהן זמינות ו "נעדר את הבקשה."
לבירות ערביות אחרות, ומאחוריהן חוגים מערביים רבים, העדפותיהן קרובות יותר לחזון שלהן לתקופה שלאחר המלחמה בעזה. היא מחפשת שמות, בעלי כתפיים רחבות, העולים בקנה אחד אידיאולוגית עם הסיסמה "לא עבאס, לא חמאס", ואשר מסוגלים לספק מטריה מדינית להתחדשות הנדרשת בשלטון, קודם כל מבחינה ביטחונית. המטרה העיקרית, מאחורי השקת הסיסמה "הרשות המחודשת" של וושינגטון היא להגיע למערכת מדינית וביטחונית, המסוגלת לשלוט בגדה המערבית ולמנוע את גלישתה לתרחיש הפיצוץ הגדול, ולהעביר את החוויה לרצועת עזה. זהו החלק החשוב והרגיש ביותר במנדט שלה, משום שהמשימה של "אילוף" רצועת עזה נראית קשה יותר מהמשימה של בלימת הגדה המערבית. יש שמות שחוזרים על עצמם כדי לבצע את המשימה הזו, ויש אפילו מספר שמות מדיניים, ביטחוניים וכלכליים שמקודמים, בחשאי ולעיתים בפומבי, שאנו נמנעים מלהתעמק בהם בחיפזון הזה.
קונצנזוס, אבל!
האמת היא שהמחקר על הצורה והתוכן של המערכת הפוליטית הפלסטינית לאחר ה-7 באוקטובר, ולאחר שהמלחמה בעזה הסתיימה, לא פסק לרגע אחד, וכל הכוחות והאישים הפלסטינים השתתפו בו, ומה שדמה ל התגבש הסכמה לאומית פלסטינית, ממנה יצאה רק ההנהגה המשפיעה ברמאללה, כיצד לצאת ממבוי הסתום של הפילוג, ולטפל בעומסים ובאתגרים שלאחר המלחמה.
הקונצנזוס הלאומי הפלסטיני, כפי שבא לידי ביטוי בערימת היוזמות והעמדות, מציין את הצורך להתחיל באש"ף, ולהחיותו, להחיותו ולבנות אותו מחדש, עם הסדר מעבר המיוצג על ידי הקמת עליון זמני וחרום. סמכות לעם הפלסטיני, במטריית הארגון ובמסגרתו, הכוללת את הכוחות הפלסטיניים השונים, לרבות תנועות החמאס והג'יהאד, בנוסף לאישים לאומיים בתוך ומחוץ לשטחים הכבושים; התייחסות המבוססת על שותפות אפקטיבית ואמיתית במקום הגמוניה, בלעדיות ובלעדיות. מאמינה בזכותו של העם הפלסטיני להתנגד לכיבוש, לפשיזם, לגזענות ולהתיישבות, בכל הצורות והדימויים, ופועלת לרדוף אחרי "ישראל". בכל הפורומים האזוריים והבינלאומיים, ובאמצעים שונים.
קונצנזוס שני התגבש גם לגבי הצורך להקים ממשלה של מומחים, טכנאים וטכנוקרטים, המופקדים על ארבע משימות: סעד, מחסה והבאת סיוע. איחוד מוסדות הסמכות בגדה המערבית וברצועת עזה; ליזום שחזור; הכנה לבחירות כלליות שהן ההחלטה והפסיקה הסופית ומקור הלגיטימציה והדרך לחידושה.
עם זאת, יש להרכיב ממשלה זו באמצעות הסכמה לאומית רחבה המספקת לה מטריה והגנה, מסייעת לה למלא את המנדט ואת משימותיה, וחייבת בכל הנסיבות להיות מנוהלת על ידי רשות לאומית עליונה ומאוחדת בכל הקשור לפוליטיקה המרכזית. ובחירות ריבוניות של העם הפלסטיני. ללא התייחסות זו, "רימה תחזור למנהגה הישן", וכל ממשלה, וכל ראש ממשלה, יהפכו ל"בובה בתיאטרון בובות", המנוהלת, איך שהיא רוצה, על ידי "טרויקה" השולטת במושכות של כסף וכוח ברמאללה.
נראה כי תפיסה זו נתמכת גם על ידי גורמים ערביים ובינלאומיים משמעותיים, ובהקשר שלה הגיעה ההזמנה הרוסית לפגישות מוסקבה, ביום חמישי הבא, וגם למפלגות בינלאומיות (אירופיות) לא אכפת להתמודד איתה, אם זה יוסכם. ויושם, כל עוד צדדים אלו יהיו מחויבים לטפל בכך.מוסדות ממשלתיים פלסטיניים רשמיים, ולא עם פלג זה או אחר. למרבה הצער, רוב הפלגים שלנו, אם לא כולם, מסווגים כ"טרוריסטים" בבירות מערביות רבות, ואפילו ערביות.
הניסיון הלבנוני מעודד אותנו להאמין שהסדר כזה יכול להיבלע על ידי הקהילה הבינלאומית, אם כי עם מעט מים. כל בירות המערב מתמודדות עם הממשלה והפרלמנט הלבנוני, למרות שחיזבאללה, המסווג כ"מחבל", נוכח עם שריו בממשלה ונציגיו בפרלמנט. המפלגות המערביות והערביות, הפעילות בתיקי הנשיאות והפסקת האש בדרום לבנון, ולפני כן "תיק תיחום הגבול הימי", מבינות כי הן מנהלות משא ומתן עם חיזבאללה, גם אם אינן פוגשים ישירות את מנהיגיו. , בעוד שלחלקם לא אכפת לפגוש מנהיגים פוליטיים, ואפילו ביטחוניים, מהשורות הראשונות של המפלגה.
ההבדל בין הניסיון הלבנוני והפלסטיני הוא שהמפלגות הלבנוניות, לרבות מתנגדי המפלגה, ומוסדות המדינה השונים, משלוש הנשיאות ועד למוסדות הצבא והביטחון, מכירים בקיומה של המפלגה כמרכיב אינטגרלי של החברה הלבנונית. , שלא ניתן לעקוף, והם מקבלים, למרות חילוקי דעות וחילוקי דעות פוליטיים, את רעיון נוכחותה במוסדות ובמשוואה הלבנונית, ויש שמקבלים אותו ברצון ואחרים נאלצים, בעוד ש"משוואת האפס" עדיין שולטת בתפיסת רמאללה. של חמאס, ורואה בו פרויקט חלופי, לא פרויקט שותף.
שלא כמו המפלגות הלבנוניות שמובטחות לגבי בטיחות חלקן במערכת הפוליטית מסיבות עדתיות ועדתיות, ואימצו את שלטון השוויון ואת משוואת "6 ו-6 ביס", הן חוששות מתפקידן הדומיננטי והשפעתן הייחודית על המוסדות ומנגנון המדיניות וקבלת ההחלטות ברשות ובארגון.
הנשיאות הפלסטינית לא הפגינה, עד כה, התלהבות משילוב חמאס באש"ף, והיא נענתה לקריאות הפלסטיניות והערביות שקיבלה בהקשר זה בעמדות זהירות ומעורפלות, שחלקן מעוררות חשש מישראל (כספי חיסול) ו תגובות ערביות (אנטי-פוליטיות), או מערביות, ולעיתים אחרות, בתואנה שחמאס לא הגיב לתנאי הקוורטט הבינלאומי, המבוססים על הכרה ב"זכותה של ישראל להתקיים", בדחיית המאבק המזוין, וקבלת התחייבויות "אוסלו".
אולי דוברי הנשיא והסובבים אותו אינם חושפים את פרטי התנאים המבישים והמשפילים הללו, ומעדיפים לנסח אותם מחדש במונחים אחרים, כמו "קבלת התוכנית וההתחייבויות של הארגון", וכדומה באופן כללי. האמת היא שגם מוסדות הארגון החליטו לפני מספר שנים לסגת מ"אוסלו" ולבטל את ההכרה ב"ישראל" ולהפסיק את התיאום הביטחוני איתה, באופן שיקרב את הארגון לחמאס, ולא להיפך. מסביב, ומי שמפר את החלטות הארגון ואת ההנחיות האחרונות של המועצות הלאומיות והמרכזיות שלו היא ההנהגה. הארגון ולא אף אחד אחר. על איזה החלטות והתחייבויות אתה מדבר?!
בכל מקרה, הארגון לשחרור פלסטין לא היה פעם אלא מסגרת חזית מאוחדת לאנרגיות ופלגים פלסטיניים, מבלי שנדרש מאף אחד מהם לנטוש את ההצעות, התוכניות והחזונות הפוליטיים והאידיאולוגיים שלו.
אז למה המנהיגות הנוכחית שלה מתעקשת להכפיף את כולם לסטנדרטים הקצרים והמצומצמים שלה, בכל מקרה? למה להתעקש לדחוף את כולם להצטרף לבחירותיו למרות העובדות העקשניות, במיוחד המלחמה הברברית בעזה, המראה את עליבותה וחוסר התוחלת שלה?!
חלק מהדוברים הנשיאותיים, או המתנדבים לדבר בשמה, אינם מהססים להפגין סוג של יהירות והתנשאות שאינה הולמת אותם, והם אלו שכמעט אף פעם לא עוזבים את בתיהם למשרדיהם ללא קדם " תיאום" עם הכיבוש. לפעמים יוצאים אלינו מי שדורש מחמאס לנהוג ב"ביקורת עצמית". לגבי "הפיכה" שלו והחזרת הדברים למה שהיו לפני 2007, ולפעמים, על ידי העמדתו בשוויון , עם חצי ורבע מהפלגים שמסתובבים סביב רמאללה, בכך שהם מציעים להם מושב אחד עבורם ואחר לג'יהאד, ואלוהים יודע כל הסוד.
המשחקים הללו לא יעבדו, ולא יסתירו את העובדות הידועות לכולם למרחקים, כולל יריבי ההתנגדות והאויבים הגרועים ביותר שלה. מי שלא משתכנע במספרים של סקרי דעת קהל צריך להעז לצאת לרחובות כדי למדוד את הפופולריות שלו ואת הפופולריות של הממונים והכפופים לו. אם המתפללים אומרים שהוא יוביל אותם בתפילת יום שישי, עליו להתחשב ולצנוע מעט, ולהפסיק להביע עמדות מבישות, בשם הממונים עליו ושומרי ברכותיו.
לסיכום, אין דרך לצאת ממבוי סתום של הפילוג, ולנתק את הקונספירציה הישראלית - במונחים של הפרדת עזה מהגדה המערבית, ו"לא פתחיסטן ולא חמסטן"; אין דרך לחסום את הפרויקט האמריקני (לא עבאס ולא חמאס), שזכה להדהוד בקרב כמה שואפים שממהרים לרשת את עזה וגם את רמאללה באותה מידה, אלא בדרך הממשית המובילה לחיזוק האיתנות של הפלסטינים, מקשיחים את חוסנם ומצילים את הפרויקט הלאומי שלהם. דרכו של ארגון השחרור, הנציג הלגיטימי היחיד, לאחר מבנהו מחדש ובניית הרשות הלאומית העליונה, המובילה לממשלת קונצנזוס של טכנאים, מומחים ומומחים, נקיות ידיים וסודות, במטרה לחסל את ההשפעות של התוקפנות על עזה, ולגייס את העם בדרך הארוכה לחופש ועצמאות.
נור ניוז