במהלך השעות האחרונות הופנו כל העיניים לעבר העיירה הכבושה כפר שובא, דרום לבנון, בעקבות המתיחות שהכפר, השוכן במשולש הגבולות הלבנוני-סורי-פלסטיני, היה עד לה מול כוחות הכיבוש הישראלי.
במרומי העיירה ובגבעותיה היו עדים, ביום שישי בבוקר, לעימותים בין מספר צעירים מאזור אל-ערקוב וכפר שובא, בתמיכת צבא לבנון, בעימות עם כוחות הכיבוש, כדי להדגיש. את ה"לבנוניות" של גבעות כפר שובא וחוות שבעא, ולא להכיר במה שנקרא "קו הנסיגה", אותו ציירתי. האו"ם לאחר נסיגת הכיבוש ושחרור הדרום בשנה. 2000.
מי שהצית את הניצוץ לאירועים אלו היו כוחות הכיבוש הישראליים, שהיו פעילים בצורה חריגה בימים הקודמים באזור ערקוב, דווקא בגבעות כפר שובא. כוחות אלו מנסים לחולל שינוי במאפייני השטח, באמצעות חפירת תעלות ויישור אדמות, לקראת הרחבת גדר ברזל חדשה, בין אתר אל-סמקה לשער חסן, הסמוך לבאתל. בריכה בפאתי העיר.
לפני יומיים זו הייתה תחילתה של ההסלמה. תושב העיירה, אבו בילאל ח'ליפה, אישר כי כוחות הכיבוש הביאו באותו יום דחפורי ענק, והחלו להתקדם ב"קו הנסיגה", וחפרו תעלות מאזור מג'ידיה להרי כפר שובא ועד לגבולות שבעא. גבעות, להתקנת גושי אבן בנקודה מעבר לקו. אנשי הכפר לא יכלו לשאת את התוקפנות הזו, ולכן חלק מהרועים שהיו בבעלותם האדמה מנע מהדחפורים הישראלים לחפור תעלות חדשות בארץ ולהרוס אותה, לפי מה שהמשיך.
גיבור הסצנה הזו היה בן העיירה, החקלאי איסמעיל נאסר, שעדשות המצלמה הראו אותו מול המתקפה הישראלית בגופו, לעמוד איתן עם "בשר חי" מול הדחפור המשוריין הישראלי שתקף. את אדמתו, ומדגיש כי "הארץ הזאת היא ארץ אבות, ולא נעזוב אותה ולא נעזוב אותה" עבור ישראל".
כתוצאה מכך, צבא לבנון וכוחות "שומרי השלום" הבינלאומיים - "יוניפיל" - גייסו את אנשיהם, בעוד טנק יִשׂרְאֵלִי מלווה את הדחפור, שנאלץ לסגת ולסיים את העבודה מאחורי "קו הנסיגה", בליווי חיילים. הישראלים שהתאספו מאחורי גבעה המשקיפה על המקום בשטחים הכבושים.מפלסטין הכבושה.
מאוחר יותר יכלו האנשים להיכנס לאדמות לבנון מאחורי "קו הנסיגה" שהיו בשליטת הכיבוש הישראלי, והם הניפו את דגל לבנון על גבעה בה, מול אתר אל-סמקה, והדגישו כי אדמה זו. אינו מתאים לשתי זהויות, "או אנחנו, או אנחנו".
עם זאת, זה לא הסתיים כאן.
אנשי כדור הארץ "תצפית"
"מאז כיבוש הארץ הזו, האויב הישראלי עובד יומם וליל על מנת לתפוס אדמות ולהרחיב עליהן", אומר לנו אבו בילאל חליפה. ואכן, ביום חמישי ביצעו כוחות הכיבוש הישראלי פעולות דחפור מחוץ למה שמכונה "קו הנסיגה", ותושבי העיר מיהרו להתעמת איתם.
והעניין לא הצטמצם לנקודה זו, שכן גם חיילי הכיבוש התקינו חוטי מתכת בקרבת קו זה, כדי למנוע מעבר של רועי צאן וחקלאים לאדמות הכבושים, כפי שקרה יום קודם לכן.
אולם מעשה זה לא נעלם מעיניהם של האנשים, שכן ביום שישי נהרו עשרות מתושבי כפר שובא, שבעא, כפר חמאם ושאר הכפרים באל-ערקוב ליישם משמרת, בגינו את הדחפור והשינוי. תכונות הארץ.
מטבע הדברים, הישיבה הזו הייתה עדה לסולידריות רבה של אנשי הכפרים השכנים עם אנשי כפר שובא, שכן חליפה אישר שחלק גדול מתושבי כפרי הדרום "תמכו בנו והשתתפו איתנו בהפגנה", וציין. שצעירי העיירה הסירו את התיל שהציב הכיבוש הישראלי, ומילאו מנהרה ששכנה באזור.
הוא הוסיף כי כוחות הכיבוש הישראלי "עישנו אותנו בפצצות עשן בתגובה להפגנות הללו", והדגיש כי יותר מ-11 בני אדם נפצעו כתוצאה מהתיל, בנוסף לחנק בגז מדמיע.
בינתיים הביאו כוחות הכיבוש טנק מרכבה וחיילים מהאתר הכבוש סמכה עד למתיחות מול צבא לבנון בכפר שובא. מנגד, יחידות צבא לבנון ארבו לגבולות כדי להגן על הישיבה, כשהן מכוונות את נשקם לעבר המנגנון הצבאי של הכיבוש, ובכך מאשרות שרצון הלחימה שלהן איתן ובלתי מעורער.
בשעה זו הסתפקו כוחות "יוניפי"ל, כהרגלם בצפייה בכוחות הכיבוש במהלך הסתערותם על האנשים, בתואנה שמתקיימות חפירות מאחורי "קו הנסיגה", בזמן שהצבא נפרס באזור הגבול. .
בניגוד לכוחות הכיבוש, ערכו אנשי כפר שובא ואל-ערקוב את התפילה בצהריים בסמוך לרצועת "קו הנסיגה", שם נפרסו החיילים בכוננות, לפני שיצאו מהאזור לאחר שקט יחסי.
היסטוריה ארוכה של התנגדות
אמנם זו הייתה הפעם הראשונה שכוחות הכיבוש העזו לשנות את מאפייני האזור מאז נסיגתם מלבנון בשנת 2000, אך במהלך כל פעולות העוינות שלהם בימים האחרונים בגבעות כפר שובא, הדחפורים שלהם לא העזו לחצות. "קו הנסיגה", אפילו למטר בודד.
מה שקרה שם אינו מפתיע, שכן העיירה ידועה בהתנגדותה לכובשים ולאויבים עוד מימי השלטון הרומי, ולכובשים העוקבים בעשורים האחרונים, לדברי היסטוריונים. כפר שובא הייתה אתר חשוב לצבאות טורקיה וצרפת בעבר, שכן תושבי העיירה נודעו להתעמת עם שני הצבאות. ההתנגדות של אנשי כפרשובא לתוקפנות, על צורותיה השונות, נמשכה לאורך השנים, והובילה להתנגדות לכיבוש הישראלי, שכן היה אחד הכפרים הראשונים שהתנגדו לה.
צעירי כפר שובא התפרסמו בתקופת הכיבוש הישראלי בשל התנגדותם לכיבוש זה, כאשר העיירה הציעה מספר חללים, בנוסף לשיבוץ עשרות מצעיריה בבתי המעצר ובתאים של אנצאר, חיאם, מרג'יון, חסבאיה, עתלית ואשקלון ב-פלשתינה הכבוש.
מבחינה היסטורית, כוחות הכיבוש הישראלי תקפו ופלשו את העיירה מספר פעמים בשנים 1970 ו-1972, וכבשו אותה ב-1975 כאשר הרסו כמעט את כל הכפר וגרמו נזק למרבית הבתים. פלישתו האחרונה התרחשה ב-1982, לפיה הכפר נכבש עד 25 במאי 2000, אז צבא הכיבוש נסוג מדרום לבנון, למעט חוות שבעא והרי כפר שובא.
הימין של מגסווב הלבנוני
מבחינה גיאוגרפית, אזור חוות שבעא וכפר שובא נמצא בחלק שבין לבנון לסוריה. חלק זה נתחם ואושר בשנת 1946, על פי עבודתה של ועדת ע'זאווי וחטיב, שהיא ועדה לבנונית-סורית מיוחדת, המורכבת משופט לבנוני, רפיק ע'זאווי, ושופט סורי, עדנאן אל-חטיב. .
בהקשר זה אמר תא"ל לבנון בדימוס ומומחה לענייני צבא, אמין חוטייט, "כשהוטל עלינו בשנת 2000 לוודא את התבוסה הישראלית מדרום לבנון, הגענו לשלב אישור קו הגבול, שהוא הקו שמפריד בין לבנון לפלסטין, והקו שמפריד בין לבנון לסוריה.
הוא המשיך ואמר, "הצגנו לאומות המאוחדות מפות ומסמכים המאשרים את קו הגבול, בחלקו הפלסטיני והסורי", וציין כי האו"ם "ניסה לתמרן" כי הוא רצה לשמור על הכיבוש באזור כפר שובא. וחוות שבעא.
לדברי חוטית, לאחר דיון הגיעו לבנון והאו"ם להבנות לפיה לבנון נצמדת לגבולותיה הבינלאומיים המגיעים לוואדי אל-אסאל, בעוד האו"ם דבק בקו שלה, שזכה לכינוי "קו הנסיגה". מתוך הבנה לבנונית-בינלאומית שהמציאות בשטח נשארת כפי שהיא ללא מגע או שינוי.
בהתאם לכך, באזור גבעות כפר שובא וחוות שבעא היו 3 מרכזים צבאיים ישראלים, שהם "רוויסאת אלאם", "סמקה" ו"חרמון", ומרכזים אלו נותרו כשהיו, וממתינים לפתרון, לפי למה שהמשיך המח"ט הלבנוני.
לאחר ניצחון לבנון במלחמת 2006, ולפי החלטת מועצת הביטחון באותה שנה לאחר התוקפנות הישראלית, הטיל האו"ם על כוחות יוניפי"ל לחפש פתרון לחוות שבעא לסיום הכיבוש שם, אך פתרון זה טרם הגיע. .
האויב "מרגיש את הדופק"
לפני 23 שנים, והמציאות של גבעות כפר שובא וחוות שבעא היא מציאות המבוססת על שלושה מרכיבים: הראשון הוא הטענה וההוכחה של לבנון לחוות לבנון, יחד עם התמיכה הסורית בלבנון בעמדתה. היסוד השני הוא "הדחייה הבינלאומית של הדרישות, והסתייגויות עד לפתרון סוגיית המזרח התיכון". באשר למרכיב השלישי, הוא "שמירה על המצב בשטח ללא שינוי, ללא התקדמות או נסיגה, עד לפתרון. "
הוטית סבורה של"ישראל" יש תוכנית שהיא גיבשה על מנת לכרסם בחלק מאדמות לבנון באותו אזור, בה היא נוקטת באסטרטגיה של "לחוש את הדופק". "כאילו לא קרה כלום.
כאן טמונה חשיבות הפעולה של תושבי האזור, בתמיכת צבא לבנון, בדחיית פעולות הדחפור, כי בסירוב זה ובתנועת המחאה, הכיבוש כשל באסטרטגיית "להרגיש את הדופק".
המח"ט הלבנוני הדגיש כי קו "הנסיגה" הנטען על ידי האו"ם הוא קו דמיוני חסר ערך משפטי, והדגיש כי מה שיש לו ערך משפטי הוא קו הגבול הבינלאומי, עם פלסטין וסוריה.
הוטית סברה שבשלב המסוים הזה, יש משהו חדש שקרה לכיבוש הישראלי, עליו הסתמכה על שרטוט קווים ותיל, והסבירה שלאחר תמרון ההתנגדות האחרון בארמטה, מצא האויב, במחקר ההגנה שלו. מבנה, שאזור חוות שבעא הוא "צד רך" שדרכו יכולים לחדור לוחמי ההתנגדות, ולכן המשיך בבניית ביצורים ובניינים באזור זה, כדי לתמוך בעמדת ההגנה שלו.
הוא גם הדגיש כי לכיבוש הישראלי יש אינטרסים גיאוגרפיים, כלכליים וביטחוניים באזור חוות שבעא, במיוחד שהוא נחשב ל"מפתח המערבי" לגולן הסורי הכבוש, ולכן הוא נצמד לאזור זה.
לדבריו, אזור חוות שבעא ורמת הגולן "כוללים אגם מים תת קרקעי. כשהאויב יסדיר את המצב ויפתור את הסכסוך, והשטח נשאר, כפי שהוא מאמין בידו, הוא יכול ליהנות ממאגר המים הגדול. ."
בתוך כך הוא הדגיש כי ההתנגדות הלבנונית בהתמודדות עם האויב תלויה אך ורק ב"עקרון המידתיות וההכרח", ובעניין זה היא יודעת היכן, מתי וכיצד להתערב אם היא מאיימת על הביטחון הלאומי או הריבונות הלאומית.
אין ספק שההתנגדות נחשבת היום לרמה הגבוהה ביותר של מוכנותה, אם הכיבוש יתמיד בהתגרותה ולא יגיב ללחץ עממי וצבאי, ומדינת לבנון לא תנקוט יוזמה לעשות מה שהיא עושה. חייב, אז זה יהיה "גלולת הגיהוץ האחרונה" ולהתנגדות תהיה דעה נוספת בעניין זה. וכולם יודעים שההתנגדות מחזיקה את ההדק, והיא תמיד מוכנה ולא מפספסת נושא בבוא זמנה.
נור ניוז