הצעד האחרון של ממשלת בריטניה להטיל סנקציות על קבוצת פשע שוודית בשם פוקסטרוט ומנהיגה, ראווה מג'יד, בשל קשריה לכאורה לאיראן אינו החלטה ביטחונית, אלא השתקפות של האסטרטגיה הפוליטית הרעועה של לונדון בנוגע להתפתחויות אזוריות ולמשא ומתן בין איראן לארצות הברית. טענתו של שר החוץ הבריטי, דיוויד לאמי, כי איראן תומכת בפעולות האלימות של הארגון נגד מטרות ישראליות ויהודיות באירופה מגיעה בתקופה בה לא הוצגו ראיות מהימנות לביסוס האשמה כזו, ועמדתה של לונדון היא, מעל לכל, ניצול פוליטי של רטוריקה ביטחונית לטובת תל אביב.

הוצאות על מדיניות חוץ כדי להיחלץ מהמשבר הפנימי

ההקשר הפנימי של החלטה זו מצביע גם על כך שממשלת בריטניה נמצאת במצב שברירי. מהמשבר הכלכלי וההבטחות שלא מולאו של סטארמר ועד ללחצים החברתיים שנגרמו עקב שערוריות אתיות ומכסי סחר אמריקאיים, כל העניינים הללו מציגים תמונה של ממשלה שאינה מסוגלת לממשל פנימי. בסביבה כזו, מדיניות חוץ הופכת לכלי של השלכה בלבד; כאילו האויב הזר הוא הפתרון היחיד לעיוות דעת הקהל. מצד שני, תמיכתה הבלתי מותנית של לונדון בפשעי ישראל בעזה העלתה שאלות קשות לגבי הלגיטימציה הפוליטית של הריבונות הבריטית בקרב אזרחיה. בהקשר זה, קישור שמה של איראן להאשמות טרור הוא גם תגובה לדרישות המשטר הציוני וגם כיסוי על חוסר יכולתה של הממשלה לספק את דעת הקהל המקומית.

ההתמכרות האסטרטגית של המערב לפוליטיקת לחץ

לא ניתן לראות את הסנקציות הבריטיות האחרונות בנפרד מפעולותיהן של מדינות אירופאיות אחרות, כמו צרפת והאיחוד האירופי, נגד איראן. הסנקציות שהטילה בריסל ביום שני ונאומו של שר החוץ הצרפתי ז'אן-נואל בארו נגד איראן הם המשך של אותה מדיניות לחץ מקסימלית ידועה לשמצה, שלא הייתה יעילה במשך שנים אך ממשיכה להסתובב בדמיונם של מקבלי ההחלטות האירופיים. במקום לקבל את העובדות בשטח ולהגדיר מחדש את תפקידה בסדר הבינלאומי החדש, אירופה ממשיכה להיראות כצד כפוף ותלוי. התנהגות זו לא רק שלא תפתור אף משוואה אזורית, אלא גם תעמיק את הקרע בין איראן לאירופה ערב השיחות העקיפות בין איראן לארצות הברית בעומאן.

המדיניות הכפולה של לונדון בהתמודדות עם הטרור

ראוי לציין כי ההאשמות הביטחוניות של לונדון נגד איראן לוו בחפיפה תקשורתית בין ה-BBC לבין ארגון הטרור מוג'אהדין-י ח'לק (MEK). הדיווח האחרון של ה-BBC, שטיח את אלו שהוצאו להורג ב-1988, מבלי להזכיר את השתייכותם לקבוצה בעלת רקורד עקוב מדם של הריגת 17,000 איראנים, הוא דוגמה נוספת לסטנדרטים הכפולים של בריטניה. מדינה שטוענת שהיא נלחמת בטרור, אך מארחת ותומכת בטרוריסטים הפועלים משטחה נגד הביטחון הלאומי של מדינות אחרות. צירוף המקרים של גל תקשורתי זה עם המושב ה-31 של בית הדין שחקר את פשעי ה-MEK ואת ההאשמות השקריות נגד חברי צוות הגרעין האיראני, כולל ע'ריבאבאדי, מאשר את האופי הפוליטי והמכוון של ההשמצות הללו.

סוף למדיניות מיושנת

יש להדגיש כי אירופה חזרה שוב, בכל הנוגע לאיראן, לאותו דפוס כושל של לחץ, סנקציות, העלאת סוגיות וסטיגמטיזציה. מודל שיעמיק את פער האמון במקום שתהיה לו השפעה ממשית. אסטרטגיה רציונלית ויעילה יכולה להתאפשר רק באמצעות דיאלוג שווה וכבוד לאינטרסים הדדיים. כפי שאיראן הדגישה שוב ושוב, משא ומתן תחת איום לא יוביל לשום מקום. ממשלות שעדיין נאחזות בכלים הישנים ימצאו את עצמן במוקדם או במאוחר במצב מפסיד.