מונח חדש עלה בהצהרות הצבא הישראלי לאחרונה. לחלקם, זה נראה דומה למערכת של מונחים ש"המדינה" העברית משתמשת בו בקביעות במהלך המלחמה ברצועת עזה, שממשיכה את פרקיה האכזריים זה החודש התשעה עשר ברציפות, למרות השקט היחסי בעקבות הסכם הפסקת האש שהושג באמצע ינואר. ההסכם קרס כחודשיים לאחר מכן.

אחד המונחים החדשים הללו, שהונפקו על ידי שר המלחמה של האויב, "ישראל כץ" ומנהיגים צבאיים נוספים, היה "הרחבת השפעה", כלומר הרחבת השטחים שנשלטו בעבר על ידי "צבא" הכיבוש בתקופה שלפני ההפוגה, שהגיעה באזורים מסוימים באותה תקופה לאחוז של 70%, כפי שהיה קרה בעיר ובאזורים האחרים, למשל בעיר ובשאר אזורי רפיח. של בית חנון, בצפון מזרח הרצועה.

בשלב השני של המבצעים הצבאיים שפתחה ישראל לפני כמעט שלושה שבועות בתקיפה אווירית אינטנסיבית, שהובילה למותם של יותר מארבע מאות חללים בלילה אחד, מספר שעלה לשיא בימים שלאחר הפשיטות הללו, החל צבא הכיבוש להרחיב את תחומי ההשפעה שלו לרמות חדשות, שלא נודעו עד כה. באזורים מסוימים, כמו במקרה של עיר הגבול רפיח עם מצרים, היא הגיעה לשליטה מוחלטת על העיר כולה. זאת לאחר שביצע מעשי טבח מחרידים באזרחים שעליהם נצור בשכונת תל אל-סולטן, בנוסף לביצוע צוותי אמבולנס והגנה אזרחית שניסו להעניק סיוע לתושבים הנמלטים מהגיהנום. זה היה פשע בוטה, שבו היא, כרגיל, התעלמה מכל החוקים ההומניטאריים, בתוך שתיקה ערבית ובינלאומית שערורייתית וחסרת תקדים.

דווקא ברפיח, שהיא העיר הקטנה ביותר ברצועת עזה עם שטח כולל של לא יותר מ-67 קמ"ר, לשליטה ישראלית חשיבות יוצאת דופן, שכן עיר זו נהנית ממאפיינים מיוחדים המבליטים אותה משאר נפותיה של רצועת עזה. בין המאפיינים הללו הוא שהוא כולל בגבולותיו את המעבר המסחרי היחיד שאינו נתון לשליטה ישירה של צבא "הכיבוש". ככזה, הוא מייצג את עורק האספקה העיקרי והחיוני לכל מה שעזה צריכה מבחינת מזון, תרופות וסחורות שונות. בנוסף, מעבר זה, על המרכיב האזרחי שבו, הוא נתיב החובה היחיד של פלסטינים לנסוע לחו"ל לצורך טיפול, לימודים או מטרות אחרות. בנוסף, רפיח חולק גבול יבשתי של 14 קילומטרים עם שכנתה הגדולה, מצרים. גבול זה תרם שוב ושוב להקלה על המשברים הרצופים של הרצועה, גם בתקופה שבה מעבר רפיח נסגר על ידי הצד המצרי מסיבות שונות.

הרחק מרפיח, לכיוון צפון עזה, מבצע צבא הכיבוש בימים אלה תוכנית דומה, אם כי בעומק שונה במקצת. מזה מספר ימים היא פועלת להרחבת אזור החיץ המשתרע ממזרח למערב לעומק של קרוב ל-1.5 ק"מ. היא בחרה באזור שוג'עייה המזרחי, הממוקם מזרחית לעיר עזה, כנקודת מוצא להתרחבות מסוכנת ביותר זו, אשר עשויה להתרחב בהדרגה ולבלוע את כל רצועת הגבול בעומק המצוין לעיל. הוא עשוי להתחיל מאזור בית לאהייא בצפון-מערב הרצועה, לעלות מזרחה לעיירה בית חאנון, שכל שטחה ייכלל ברצועה זו, ולאחר מכן לצאת דרומה לאורך שאר חלקי מזרח העיר עזה, לעבור דרך אזור המרכז, ולהגיע לחלקים המזרחיים של חאן יונס, בדרום הרצועה.

אזורים אלו, אם כל שלבי תוכנית "הרחבת ההשפעה" ייצאו לפועל, יתרמו לצמצום השטח הכולל של רצועת עזה לפחות ממחצית, שכן הרחבת רצועת הגבול בתואנה של הקמת מה שנקרא "אזור בטוח" תאכל שטח של כ-75 קמ"ר של כל שטח רצועת עזה, בנוסף לשטחי העיר, בנוסף לשטחי ה-R הושלמה חלקית, כמו "ציר נצרים", המפריד בין עיר עזה לאזור המרכז, למשל. בימים אלה מתנהלות העבודות להקמת "ציר מורג", שמפריד בתורו בין הערים רפיח וחאן יונס. צפוי שהאויב יבקש להקים בשלב הקרוב שני צירים נוספים: "ציר כיסופים" המפריד בין חאן יונס לאזור המרכז, ו"ציר מפלסים" המפריד בין עיר עזה למחוז הצפוני, אותו החל בהקמתו בעבר במהלך המבצע הצבאי שכוון למחנה ג'בליה, ערי בית הנחיאה לכניסה לכוח בית-הנחיאה ולערים.

כל השטחים הללו, שנחצבו בתואנות שונות, שעלולים לעלות על 60% משטחה של רצועת עזה, יהפכו את חייהם של הפלסטינים לגיהנום חי. הם יהיו מוגבלים לאזורים קטנים יחסית, המופרדים זה מזה על ידי מחסומים צבאיים, כפי שהיה לפני הנסיגה הישראלית ב-2005, כשהמצור מתהדק עליהם מכל כיוון. זאת אם ישראל תפסיק את פעולות רצח העם המכוונות אליהם יומם וליל.

בכל מקרה, לאור המציאות המלאה באתגרים שהפלסטינים צריכים להתמודד ולהתמודד איתם, נציין מספר סיבות שאנו רואים מאחורי מדיניות ציונית חדשה זו, שהייתה צפויה וצפויה לאור המכשולים שהצד הישראלי הציב ועודנו מציב בדרך לעצירת המלחמה, ורצונו הברור והוודאי להמשיך בה והפרק הקשה שלה הוא בהקשרה הדמים והלא קשה. בהכרח תגובה למתקפה המפוארת ב-7 באוקטובר, אבל נראה שהיא באה כתוצאה מתוכנית ארוכת טווח שגובשה הרבה לפני המתקפה, ורק חיכתה שהגפרור ידליק את הפתיל שלו כדי שיוכל לצאת לדרך עם כל האכזריות והעריצות הז

ראשית, הדאגה הביטחונית

הדאגות הביטחוניות של "המדינה" הישראלית תמיד היו המניע העיקרי של רבות מהפעולות התוקפניות שלה כלפי רצועת עזה, כפי שקורה בגדה המערבית הכבושה. זה חל גם על מה שהתרחש פעמים רבות בגיאוגרפיות אחרות באזור, כמו לבנון, סוריה ומקומות אחרים.

לגבי רצועת עזה במיוחד, האסטרטגיה הישראלית - הישנה והחדשה כאחד - התבססה על מדיניות של הארכת המתיחות עמה, לצד פתיחת פעולות אגרסיביות רבות נגדה, בניסיון לשמור על ההתנגדות שם חלשה ובמצב של הגנה עצמית. הממסדים המדיניים והצבאיים בישראל האמינו מאז ומתמיד כי הרצועה מהווה איום קבוע על ביטחונה הלאומי, וכי יש לבטל את האיום הזה אחת ולתמיד. זה מה שישראל מנסה לעשות עכשיו, תוך ניצול של משתנים רבים, הן אזורית והן גלובלית.

שנית, שינוי דמוגרפי

מחקרים ישראלים רבים מצביעים על כך ש"המדינה" עומדת בפני סכנה דמוגרפית קרובה, במיוחד בכל הנוגע לגידול באחוז האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים פלסטיניים שונים. הדבר מהווה איום קיומי על האוכלוסייה היהודית, שלמרות כל מסעות ההעפלה שהביאו אותם מפינות שונות בעולם, עדיין חשה מכלול של שוויון דמוגרפי עם הבעלים הפלסטינים האמיתיים של הקרקע. לפיכך, מכיוון שאחוז האוכלוסייה בעזה הגיע לרמת שיא, לאור השטח הקטן בו הם מתגוררים, והאפשרות שהם עלולים להתפוצץ יום אחד מול "המדינה" שתופסת את שאר אדמתם, כפי שקרה במהלך צעדת השיבה הגדולה ואחרות, "המדינה" הכובשת מבקשת לצמצם את המספר הזה למינימום שלו, בין אם על ידי הרג את המספר הגדול ביותר של האוכלוסייה החיצונית לחלקם הגדול ביותר, למספר גדול של אזרחים. פלסטין. כדי להשיג זאת, היא משתמשת בכל הכלים הבלתי חוקיים, כמו מצור, הרס, רעב, ואחרון חביב, צמצום השטח בו הם שוהים לרמה שיא וחסרת תקדים.

שלישית, לחץ משא ומתן

במהלך 15 החודשים של השלב הראשון של התוקפנות, בו נראו סבבים מרובים של משא ומתן להשגת הפסקת אש, נקטה ישראל בשיטות וכלים מלוכלכים רבים כדי ללחוץ על ההתנגדות לוויתורים בנושאים קוצניים ומורכבים, ובראשם סוגיית אסירי האויב שבידי ההתנגדות, בנוסף לנושאים אחרים המוכרים לכולם.

כיום, לאחר שהכיבוש התנער מהסכם הפסקת האש וניסה להגיע להישג יוצא דופן מבלי לעמוד בהתחייבויותיו, נראה שהאופציה של שליטה בעוד קרקעות היא אופציה מנצחת מנקודת מבטם של מנהיגי ישראל. הם מאמינים כי לחץ נוסף על החממה העממית של ההתנגדות באמצעות הסלמה במעשי הרס, חבלה ועקירה יביא לכך שההתנגדות תפגין גמישות רבה יותר במשא ומתן המתקיים מעת לעת, מה שיוביל בסופו של דבר לכפיית החזון הישראלי כולו ולהשגת מערך המטרות שהועלו בתחילת המלחמה.

רביעית, החזרת ההתיישבות

כאשר כוחות הימין הקיצוני בישראל שולטים במושכות השלטון, ורצונם המוצהר להחזיר את מדיניות ההתנחלות לרצועת עזה לאחר נסיגתם ממנה לפני קרוב לעשרים שנה, נראה כי בשלה ההזדמנות, כפי שהם מאמינים, להגשים את החלום הזה, שרודף זה מכבר את מנהיגי התנועה הפשיסטית והגזענית הזו. רבים מהם ביקרו באתרי יישובים עתיקים ברצועת עזה והחלו להכריז על שמות ומיקומם של היישובים שבכוונתם להקים אם הנסיבות יאפשרו זאת.

לפיכך, לאור הזדהותו של ראש הממשלה האויב עם התנועה הדתית הקיצונית בישראל, המספקת לו חבל הצלה מהעמדה לדין באשמת שחיתות, ייתכן שהוא מחפש מה שאפשר לכנות "הכנת הקרקע" להקמת התנחלויות אלו במועד מאוחר יותר, אם יצליחו המאמצים לעשות זאת, ובעיקר תפיסת השטחים בשטחי עזה הגדולים.

לגבי ההשלכות של המבצעים המתרחשים בהקשר זה, אין זה סביר שתוכנית ציונית זו הנתמכת על ידי ארה"ב תצליח להשיג את תוצאותיה הרצויות, שכן היא עומדת בפני מגוון רחב של מכשולים ואתגרים, ובראשם התעקשותו של העם הפלסטיני להיאחז בארצו בכל מחיר, בנוסף לדחייה של רוב המדינות והדחייה בעולם. לנקודה זו.

אמנם מאמצי האויב להצליח בתוכנית זו מהווים סכנה גדולה לכל הפרויקט הלאומי הפלסטיני, ונכון שהנסיבות עשויות להיראות נוחות עבורו להשיג לפחות הצלחה יחסית מסוימת. עם זאת, אנו משוכנעים לחלוטין כי כל התוכניות הללו ללא ספק ייכשלו ויפלו לרגליו של העם העקשן הזה, אשר ממשיך להעניק שיעורים בסבלנות וביציבות, למרות האכזבה והשכחה.