יש להעריך את ההצהרות האחרונות של טראמפ על קיום פגישה ישירה עם בכירים איראנים בשבת כחלק ממבצע פסיכולוגי מורכב ומתוזמר שמטרתו להשפיע על דעת הקהל המקומית והבינלאומית כאחד.

כשהוא טוען את הטענות הללו יחד עם נוכחותו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הוא טוען כי "המשא ומתן בדרגים הגבוהים ביותר" בין איראן לארה"ב נמשך, ולקראת נסיעה רשמית לריאד, הוא רמז לפגישה חשובה וישירה עם הצד האיראני - כזו שעל פי דיווחים מכלי תקשורת כמו אל-ג'זירה וסוכנות הידיעות האירנית, מאמינים שטראמפ גם קיבלה עיתונות. פקידים.

בינתיים, דובר משרד החוץ של הרפובליקה האסלאמית וגורמים דיפלומטיים אחרים דחו לחלוטין טענה זו, והדגישו כי לא התקיימו דיונים עד כה וכי כל משא ומתן עתידי יתקיים רק בעקיפין.

נרטיבים פוליטיים הנדסיים וטקטיקות פסיכולוגיות

יש לנתח את התמרון התקשורתי של טראמפ במסגרת המלחמה הנרטיבית במדיניות החוץ של ארה"ב. על ידי קביעת משא ומתן ישיר, טראמפ שואף לא רק לתבוע יוזמה דיפלומטית אלא גם להציב את איראן בעמדת הגנה, תוך הצגת הרפובליקה האסלאמית כשחקן בלתי גמיש המתנגד לדיאלוג.

טקטיקה זו משרתת פונקציות פוליטיות כפולות עבור טראמפ בחזית הפנימית ופועלת ככלי להפעלת לחץ פוליטי ברמות אזוריות ובינלאומיות, במיוחד בעקבות לחצים עולמיים על ארה"ב במהלך מלחמות הסחר.

בהקשר זה, המטרה העיקרית היא לא להגיע להסכם אלא לבסס את מעמדה של ארצות הברית כ"יוזמת" ו"מנהיגה" בפתרון סכסוכים; נרטיב שהופץ באמצעות סיקור תקשורתי נרחב ושימוש במקורות חדשותיים המקורבים לבית הלבן, נתקל בתגובות מדודות של פקידים איראנים, במיוחד במשרד החוץ.

בהתייחס למודל הלובי: איומים במסווה של הסכמים

בנוסף לפעילות תקשורתית זו, דבריו של בנימין נתניהו בוושינגטון, בעקבות הצהרותיו של טראמפ על האפשרות להגיע להסכם "דמוי לוב" עם איראן, נושאים השלכות ספציפיות בניתוחים אסטרטגיים.

ההתייחסות למודל הלובי מעידה בבירור על הפרשנות הבלתי כנה של הצד האמריקאי ובני בריתו למושג הסכם. הניסיון של לוב ב-2003 - שם ממשלתו של מועמר קדאפי התמודדה עם התערבות צבאית מצד נאט"ו ובסופו של דבר התמוטטות לאחר קבלת פירוק מוחלט, פיקוח בינלאומי נרחב ופתיחת מבני ההגנה שלה - מתנוסס בזיכרון האסטרטגי של מדינות עצמאיות רבות.

במסגרת זו, התייחסות למודל כזה לא רק חסרת מסר דיפלומטי אלא גם משקפת גישה כפייתית ומאיימת במדיניות של ארה"ב ובעלות בריתה.

דיפלומטיה תקשורתית מול דיפלומטיה רשמית

הסתירה בין הטענות של הבית הלבן לבין העמדות הרשמיות של הרפובליקה האסלאמית של איראן מעידה על היעדר תשתית הכרחית לתהליך דיפלומטי אמיתי. כשם שטראמפ ניסה בעבר להעלות את מעמדו באמצעות לחץ תקשורתי בהתכתבות שלו עם טהראן, הוא מבקש שוב לתמרן את הנוף התפיסתי בטענה לא מתוכננת ולא מתועדת. עם זאת, היעדר ערוצים ברורים, תיאום ראשוני ואפילו הבנה בסיסית מעידים כי קביעה זו היא יותר תצוגה טקטית המשרתת מטרות פוליטיות קצרות טווח מאשר סימן לריאליזם דיפלומטי.

הערכה אסטרטגית של תרחיש שבת

מבחינה אסטרטגית, מה שטראמפ מחפש אינו תחילתה של דרך דיפלומטית אמינה אלא לבחון את תגובתה של איראן ללחצים משולבים פסיכולוגיים, תקשורתיים ופוליטיים. פעולה זו נועדה להעריך את נכונותה של הרפובליקה האסלאמית להיכנס למשא ומתן - התקשרות שאם תתקבל בהסכמה ובשתיקה מצד טהראן, תוכל לנצל אותה כבסיס להטלת דרישות חד-צדדיות של ארה"ב.

מנגד, עמדתו הברורה והמנומקת של משרד החוץ האיראני, הדוחה במפורש כל משא ומתן ישיר ומתנה אפשרות של שיחות עקיפות על נסיבות מיוחדות, משקפת את שמירת הקוהרנטיות באסטרטגיית הדיפלומטיה של ההתנגדות. כל עוד ארה"ב לא משנה את התנהגותה בפועל וממשיכה לחתור לשינויים בחישובים של מקבילה באמצעות איומים, סנקציות ופעולות פסיכולוגיות, שום משא ומתן - ישיר או עקיף - לא יכול לשמש בסיס לפתרון אמיתי של הבעיות העומדות על הפרק.