האיום הזה, שמדבר במפורש על "התקפות צבאיות קשות על איראן" במקרה שלא יושג הסכם בין טהראן לוושינגטון, שונה מהספרות הפוליטית הקודמת בארה"ב הן מבחינה רעיונית והן מבחינה משפטית.

ניתן לנתח את האיום הזה כמהלך במשחק רב שלבי במסגרת תורת המשחקים. עם זאת, נקודת המפתח היא שאיום כזה חייב להיחשב כאיום מסוים בעולם האמיתי ומנקודת מבט אסטרטגית, למרות שהוא רק סביר. המשמעות היא שגם אם מנקודת המבט של תורת המשחקים, הסבירות לביצוע איום כזה נמוכה מאוד, השחקן השני חייב לקחת אותו ברצינות ולהתכונן להתמודד איתו.

שלב ראשון: איום ישיר וחסר תקדים - משקלו של קלף חדש

לראשונה, נשיא ארצות הברית איים ישירות על איראן בתקיפה צבאית ובהפצצה. במסגרת זו, הפנטגון ניסה להראות שהאיומים של ארה"ב חמורים על ידי שליחת נושאת מטוסים לאזור והצבת מפציצי B2 לבסיס דייגו גרסיה באוקיינוס ההודי. האיומים באו לידי ביטוי בעוד שעל פי סעיף 2 של מגילת האומות המאוחדות, כל איום או שימוש בכוח נגד שלמותה הטריטוריאלית או הסמכות הפוליטית של מדינה אסורים. עם זאת, הקהילה הגלובלית עוררה חששות לגבי המשך התנהגויות כאלה מארה"ב על ידי שמירה על שתיקה מול פעולותיה של ארה"ב.

הנקודה המעניינת היא שלאחר הצגת האיומים של טראמפ, לא התקיימה פגישה במועצת הביטחון של האו"ם לבחינת האיומים; השתיקה הזו היא סימן להיחלשות הסדר המשפטי הבינלאומי ולחוסר מעש של גורמים בינלאומיים מול הפגנת הכוח החד-צדדית של ארה"ב יותר מכל דבר אחר.

במסגרת תורת המשחקים, ניתן להציב את האיום בקטגוריה של "איומים תקפים אך יקרים". על ידי הצגת היכולות הצבאיות שלה ונוכחותה באזור, ארה"ב מנסה לתקשר לאיראן שבמקרה של חציית הקווים האדומים החד-צדדיים של וושינגטון, תקיפה צבאית תהיה על השולחן. עם זאת, איראן אינה הקהל הבלעדי של האיום הזה; מדינות אזוריות, אירופה, רוסיה, סין ואפילו התנגדויות מקומיות לטראמפ הן גם חלק מהקהל של המופע המכוון הזה.

השלב השני: תגובת איראן - הרתעה מורכבת וארגון מחדש אסטרטגי

בתגובה לאיום של ארה"ב, איראן אימצה גישה רב-ממדית עם שלבים שונים, שאינה מוגבלת רק לדיפלומטיה. אחד המהלכים החשובים ביותר הוא יצירת מוכנות הגנה מורחבת וארגון מחדש של היכולות הצבאיות של המדינה בארבעה תחומים: הגנה, טילים, לוחמה ימית ולוחמה א-סימטרית. המבנה מחדש תוכנן לא רק בצורת תמרונים אלא גם בתגבור אמיתי של תשתיות הגנה והרכב כוחות רענן בהתאם לאיומים הסבירים.

במקביל, להרתעה, מאופיו של ציר ההתנגדות, יש תפקיד מהותי באסטרטגיית התגובה של איראן, המשלימה את המוכנות הצבאית הזו. בניגוד לנרטיבים רבים שמציגים כלי תקשורת מערביים, המשתמשים במונח "כוחות פרוקסי", איראן מדגישה את הפוטנציאל של רשת כוחות בעלות הברית שלה באזור - מלבנון ועד תימן, סוריה ועיראק. רשת של שחקנים מיושרים הנחשבים לחלק ממשוואת ההרתעה מפני התערבות זרה, בשל האינטרסים האסטרטגיים המשותפים שלהם.

מנקודת המבט של השטח, איראן שולחת מסר ברור לבית הלבן בכך שהיא מזהירה מפני אפשרות של הרחבת המלחמה לכל האזור, פגיעות בסיסי ארה"ב באזור והאפשרות של שיבוש בתנועת מכליות הנפט במפרץ הפרסי: שעלויות ביצוע האיום הזה גבוהות בהרבה מהרווחים הסבירים שלה. גישה זו שווה ל"הזרקת אי הוודאות" לחישובי היריבה; מה שאומר שארה"ב לא יכולה להחליט ליזום מתקפה בוודאות מלאה לגבי היכולת לשלוט בהשלכותיה.

מלבד צעדי שטח אלו, המנגנון הדיפלומטי של הרפובליקה האסלאמית של איראן מתייעץ עם מדינות ידידותיות, מחזק את ציר האזור ומקיים שיחות בדרגים הגבוהים ביותר עם ממשלות משפיעות באופן מקביל ופעיל.

ביקורים דיפלומטיים והתייעצויות טלפוניות ברמת הנשיאים, שרי החוץ והמפקדים הצבאיים במהלך השבוע האחרון מצביעים על כך שאיראן מייצבת במקביל את מעמדה באזור ומכינה קואליציות סמויות ופתוחות לעימות סביר עם תרחיש מלחמה.

בסך הכל, האסטרטגיה של איראן מול האיומים של ארה"ב מבוססת על "הרתעה מורכבת", שמשמעותה מוכנות מבצעית ברמות צבאיות שונות מלווה ביישום חכם של פוטנציאל אזורי ופוליטי. גישה כזו תוכננה לא רק כתגובה לאיומים האחרונים של טראמפ, אלא גם כבסיס למניעת הרפתקנות צבאית בעתיד.

השלב השלישי: ארה"ב והמשחק הרב-ממדי של איתות

אחת האסטרטגיות הברורות של ארה"ב נגד איראן היא שליחת מסרים למספר שחקנים בו זמנית. במסגרת זו, האיום הצבאי לא רק משפיע על החלטתה של איראן אלא גם שולח מסרים לישראל, למדינות ערב החוף של המפרץ הפרסי ולמעצמות אירופה. המסר המועבר לישראל הוא שוושינגטון עדיין מאמינה באפשרות הצבאית להתמודד עם התקדמותה הגרעינית של איראן; מדינות ערב יפתחו תקווה עם הערבות של ארה"ב לתמיכה ביטחונית; מדינות אירופה ישפרו את שיתוף הפעולה שלהן כדי להגביר את הלחץ על איראן, בתקווה שזה יעזור להחיות את הדיפלומטיה; וסין ורוסיה יפעלו ביתר זהירות כשהן יחשבו את העלות הגבוהה של התמיכה באיראן כנגד תאוות הבצע המוגזמת של ארה"ב.

במסגרת תורת המשחקים, איתות רב ממדי זה הוא טקטיקה קלאסית לאכיפת קואליציות והגברת הלחץ על היריבה הראשית בו זמנית.

השלב הרביעי: איראן ונקודת ההכרעה הגרעינית

אולי התגובה המשמעותית ביותר של איראן לאיום הזה מתרחשת לא בשדה הקרב אלא בחדר קבלת החלטות אסטרטגיות גרעיניות. עלי לריג'אני, היועץ של מנהיג המהפכה האסלאמית, הזהיר במפורש כי "אם האמריקנים רוצים לגרור את איראן לאיום על קיומה, זה טבעי שגם החישוב של איראן ישתנה, והאסטרטגיה של אי בניית נשק גרעיני עשויה להשתנות".

הערות אלו, במסגרת תורת המשחקים, מייצגות "איום הרתעה הדדי"; מה שאומר שאיראן מנסה ליצור מכשול מנע מפני פעולות סבירות של ארה"ב על ידי הכרזה שאם קיומה מאוים, היא תיכנס לשלב של בניית נשק גרעיני. לפי תורת המשחקים, מצב זה יכול להיחשב כ"קו אדום הדדי"; אם ארה"ב תחרוג מהאיומים שלה, איראן עשויה גם לנטוש את האסטרטגיה השלווה שלה.

משחק על קצה הצוק עם תבלין האיום והחישוב

בסופו של דבר, יש לקחת את המתקפה הצבאית של ארה"ב נגד איראן, שעשויה להיות רק טקטיקה להגברת הלחץ, כאיום רציני ופוטנציאלי. מכיוון שהאיום הובע בכנות רבה על ידי נשיא ארצות הברית, לא ניתן לסווג אותו באותה קטגוריה כמו איומי קלישאה בעבר.

בנסיבות אלו, לאיראן אין ברירה אלא להעלות על סדר היום שילוב של הרתעה אזורית, אזהרות פוליטיות ומוכנות אסטרטגית תוך חישובים מדויקים. יחד עם זאת, חולשתם של גורמים בינלאומיים בתגובה לאיום הצבאי הברור מלמדת כי אין די בהסתמכות על מנגנונים משפטיים גלובליים בלבד כדי להכיל את האיומים.

במסגרת תורת המשחקים, משחק על קצה הצוק פירושו ששני הצדדים מאלצים זה את זה לסגת על ידי איומים זה על זה בפעולות רציניות מבלי להיכנס לשלב מבצעי. אבל ככל שטון האיומים נעשה קשה יותר, כך גדלה הסיכוי לטעויות או אי הבנות. עם מהלך שגוי, המשחק יכול לעבור ממשחק למציאות; מציאות שאף אחד מהצדדים לא רוצה לחוות.