שוב, הכיבוש הישראלי מכוון לעיר ג'נין ולמחנה בגדה המערבית באמצעות מבצע צבאי רחב היקף שזכה לכינוי "בית וגן", בו היו מעורבים יותר מ-1,000 חיילים ומספר רב של כלי רכב ומטוסי קרב צבאיים. במטרה "לסכל את התשתית החמושה ולעצור את חבריה" במחנה, בתוקפנות שתימשך 72 שעות, על פי מה שהודיע ​​"צבא" הכיבוש.

על פי מה שדווח בתקשורת הישראלית, מה שהניע את ביצוע המבצע הזה היה המארב האחרון שעמד בפני כוחות הכיבוש במחנה ג'נין, שהביא למותם של 7 חיילים ישראלים. כאן, רצונו של הכיבוש לנקום ולהפריד את מחנה ג'נין מסביבתו, ניכר בדחפורי כבישים והקמת משטחי עפר, בשעה שמחנה זה עד להתפתחות אסטרטגית וצבאית מול הכיבוש, אשר התקשורת הישראלית תיארה כ"דומה למאפיינים של לבנון".

"הפעולות הצבאיות" הישראליות במחנה ג'נין נקראות אחרת מאז 2002, אז ביצע הכיבוש הישראלי טבח מתועב בשם "מבצע חומת מגן". צורות ההתקפות הישראליות שהמחנה הזה ואנשיו נתונים להן שונות. על בסיס מתמשך וכמעט יומיומי, אך המטרה היא מובנת מאליה וברורה. "ביטול העשייה הגדלה וההתנגדות במחנה", בעוד נשאלת השאלה: מדוע דווקא ג'נין?

למה "ג'נין"?

לאורך ההיסטוריה, העיר ג'נין הייתה מקום הולדתם של מיוחסים, שכן היא שלטה ביצירת דורות שלא יכלו לחיות בנוחות מבלי להתעמת בחירוף נפש עם הכובש.הם היוו את גרעין פעולת ההתנגדות בשלבים רבים.

בראשיתו, ג'נין היה עד לקרבות האחרונים של השייח' הסורי, עז אלדין אלקסאם, שעזב את סוריה, התגורר בחיפה, ולאחר מכן חנה בג'נין, ולהתנגדותו הייתה השפעה רבה על פרוץ המלחמה הגדולה. המהפכה והשביתה הגדולה של 1936.

מאז, מחנה ג'נין שמר על המוניטין ההרואי הזה בתודעתם של פלסטינים וישראלים כאחד, בעוד שנת 2002 היוותה נקודת מפנה משמעותית בתולדות ההתנגדות במחנה, שהייתה בדייט עם קרב גדול נגד "צבא" הכיבוש שכלי הרכב שלו הסתערו על המחנה והרסו אותו, אך ההתנגדות באותה תקופה היוותה את אחת התחנות הבולטות של איתנות וניצחון בהיסטוריה הפלסטינית בת זמננו.

בפרטי המבצע, שהכיבוש כינה "חומת המגן", הטיל צבא הכיבוש גדר צבאית על האזור ופלש לעיר ג'נין.

המצור על מחנה ג'נין בא במסגרת המבצע שביצע ראש ממשלת הכיבוש דאז, אריאל שרון, בעקבות הסלמה של אינתיפאדת אל-אקצא, שכן הכיבוש היה מודע לכך שהמחנה הוא כמו "הר געש של אש", שעלולה להתפוצץ בכל רגע.

באותה תקופה כינה שרון את חודש מרץ "המצעד השחור"; מכיוון ש-105 ישראלים, בהם 26 חיילים, נהרגו בה, כתוצאה מפעולות הקדושים של ההתנגדות הפלסטינית, רק ממנו הוא נתן אור ירוק לפלוש לגדה המערבית, בעוד לג'נין ולמחנה היה מעמד בולט. תפקיד בהובלת הקרב, כך שההתנגדות שלה הרגה 40 חיילים ישראלים ופצעה 140 נוספים, 13 מהם ב-9 באפריל, במארב הדוק של ההתנגדות במחנה.

מחנה ג'נין במוח הישראלי

למרות המהלומות שהנחית הכיבוש נגד ההתנגדות מאז הפלישה ועד היום, הכיבוש לא הצליח לחסל את מצב ההתנגדות. בנוסף לעובדה שמחנה ג'נין נותר מקום הולדת ללוחמי ההתנגדות וחממה להתנגדות, שמו של מחנה זה החזיר את הטרור בתודעת הכיבוש, כאשר 6 גיבורים ממחנה ג'נין מבצעים שחרור ייחודי. מבצע מכלא גלבוע בספטמבר 2021. זה היה תהליך שתואר על ידי התקשורת הישראלית. גודל חטיפת חייל, שבו הפלסטינים הצליחו להפתיע ולהביך את "ישראל".

לאחר מכן החלה לצוץ על פני השטח הביטחוני הישראלי הדילמה של העיר ג'נין ומחנה הפליטים שלה. המשבר הביטחוני הישראלי גבר עם קרב "סייף אל-קודס", שהביא להקמת גדוד ג'נין של "גדודי קודס", הזרוע הצבאית של תנועת "הג'יהאד האסלאמי", כמצב הצבאי הציבורי המאורגן הראשון. בגדה המערבית, וגדוד חגורת האש של גדודי חללי אל-אקצא המזוהה עם תנועת "הג'יהאד האסלאמי". פתח", שתרם להולדתה של מדינת התנגדות חדשה שאינה מוכרת לביטחון הישראלי. שירותים מאז תום אינתיפאדת אל-אקצא ב-2005.

התפתחויות אלו בעבודת ההתנגדות במחנה לוו בחיי חברה מובהקים בו, שהפכו אותו לשונה מאחרים, והקנו ללוחמים נושאים וקשרים שקירבו אותם להתכנסות והרחיקו אותם מאפשרויות הפיזור. קשרים אלה, החורגים מההבדלים האינטלקטואליים, מובילים להסכמה להתעמת עם הכיבוש עד לשחרור פלסטין.

מאז שנות אינתיפאדת אלאקצא אספו צוותי גדודי אלקודס וגדודי חללי אלאקצא, בג'נין, במחנה שלה ובכפריה, קשרים הדוקים בעבודת הצבא והשטח, שנותרו, עד לרגע זה, שסתום ביטחון חברתי שהגן על קבוצות ההתנגדות ממדיניות ההפרדה הישראלית.

מחנה ג'נין נשאר, בתקופת האינתיפאדה ולאחריה, דבק במסורותיו המבוססות, תחילה בצורת קבוצות גדולות, ושנית, באחדות הקושרת את המערכים הצבאיים הללו, שכן קיים מצב של תיאום ופתיחות בין הפלגים השונים. בג'נין, וכן מצב של תיאום עם אנשי "פתח" ועובדיו. שירותי הביטחון, וזה מה שמהווה חגורת הגנה, במיוחד שיש להם תרומות גלויות ונסתרות לתמיכה בלוחמי ההתנגדות.

אז, הקרב במחנה ג'נין באפריל 2002, וגם לפני כן בשנות אינתיפאדת האבן (1987-1994) עם קבוצות "הפנתר השחור" ואחרות, עד לעימותים הישירים בשנתיים האחרונות, וכן עד הימים האחרונים, חרוטים עמוק בזיכרון הכיבוש הישראלי, שסובל כעת מ"כאב הראש של ג'נין", וחושש שההתנגדות הגוברת במחנה זה תדחוף אותו להתרחב לכיוון ערים אחרות בגדה המערבית, במיוחד שכן לכך אנו עדים לאחרונה עם הופעתם של גדודים וקבוצות חדשות, כולל גדוד שכם וקבוצת "מאור האריות", אשר ייצגו הרחבה של רעיון "מחנה ג'נין" והגדוד שלו.

גם מה שישראל חוששת יותר מכל הוא המשך העברת שמות לוחמי ההתנגדות והשהידים וסיפורי הגבורה שלהם בקרב אנשי המחנה להגיע לדור הנוכחי שלו מתקיימים הגדודים הללו, שגילם קרוב לדור הנוכחי שלו. גיל הפלישה של 2002. למרות שהם אולי לא זוכרים מה קרה, הם שואבים השראה מלוחמי ההתנגדות לשעבר עשו את דרכם לעבר עבודת חופש והתנגדות, והם פעלו לפתח אותה, כנקמה עבור חללי הפלישה וקדושים אחרים.