היום, יום שני, דיווח מועדון האסירים הפלסטינים כי מספר העצורים המנהליים הפלסטינים בבתי הכלא של הכיבוש הישראלי עלה על 1,000, שזה המספר הגבוה ביותר מזה עשרים שנה.
מועדון האסירים אמר בהצהרה לרגל יום האסיר הפלסטיני, שחל ב-17 באפריל בכל שנה, כי מדיניות המעצר המנהלית "פגעה בילדים, נשים, קשישים וחולים, שכן מספר העצורים המינהליים בין ילדים הגיעו לשישה ילדים ושתי אסירות".
הוא הוסיף כי "מספר צווי המעצר הגיע ליותר מ-860 מתחילת השנה, בדגש על העובדה שרוב העצורים המנהליים הם אסירים לשעבר שישבו שנים בבתי כלא כיבוש".
ישראל משתמשת בחוק בריטי ישן המאפשר לה לעצור פלסטינים ללא משפט לתקופה הנעה בין שלושה לשישה חודשים, בכפוף לחידוש, בתואנה של קיים תיק סודי עבור העציר.
המועצה הלאומית הפלסטינית אישרה את יום האסיר בשנת 1974 כ"יום לאומי לחופש האסירים" מועדון השבוי סקר בהודעתו את תנאי עצורים פלסטינים המחולקים בין 23 עצורים ומרכז מעצר וחקירות ישראלי.
מהמועדון נמסר כי מתחילת השנה הנוכחית עצרה ישראל כ-2,300 פלסטינים, בהם 350 ילדים וארבעים נשים. הוא הוסיף, "הכיבוש ממשיך לעצור כ-4,900 פלסטינים, בהם 31 אסירות, ו-160 ילדים, בהם ילדה, מתחת לגיל 18".
בהודעה צוין כי "מספר האסירים החולים הגיע ליותר מ-700 אסירים הסובלים ממחלות בדרגות שונות וזקוקים למעקב וטיפול רפואי אינטנסיבי", וכי לפחות 24 מהעצורים "סובלים מסרטן. וגידולים בדרגות שונות".
המועדון הדגיש את מדיניות הבידוד שאליה נתונים חלק מהעצירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים. לדבריו, "מספר האסירים העומדים בפני בידוד עומד היום על כ-35, כולל אסירים חולים הסובלים ממחלות נפשיות וכרוניות".
הודעת אסירות בכלא דיימון לרגל יום האסיר
עורכת הדין של ועדת העצורים והעצורים לשעבר, חנן אלחטיב, לאחר ביקורה אצל האסירות הנמקות בכלא דמון לרגל יום האסיר הפלסטיני, העבירה את קביעתם כי "ביום האסיר אנו מאחלים חופש לכל האסירים, ושתהיה עמדה רצינית לאסירים ולאסירים, ושאנחנו חוטפים את החופש כי זו זכותנו." הזכות נלקחת ולא ניתנת. האסירות הוסיפו, "אנו דורשות מכל המנהיגים והסיעות לפעול ושתיק האסירים יהיה בראש סדר העדיפויות שלהם, ואיננו רוצים לזוז למען האסירים באירוע מיוחד, ואנו לבקש שתהיה דאגה מתמדת לנו, למשפחות שלנו ולמשפחות שלנו, ושתהיה כוונה לשחרר אותנו. המטרה שלנו צודקת, ונמאס לנו מססמאות".
האסירה, יסמין שעבן, הקדישה את המילים הללו לכל האסירות, לזכר היום:
"ביום האסיר נכתוב סיפורים ואנקדוטות. נכתוב היסטוריה שנכתבה על פי שנות החיים ונכתבה על פי רצונו של עם שהקריב את הדבר היקר ביותר שהיה ברשותו מהחופש שלו נכתוב סיפור שנקרא פלסטין, על אהבת הארץ המסרבת לקום עם כל מה שיש בה. נכתוב על אבא, אח ואימא. נכתוב על בני ובנות המולדת. על הקדושים מהמשפחות שמתו בבית הקברות של כבוד וכבוד ללא פרידה וללא משפחה, מתו בתקווה לעתיד קרוב לשלוט באפוס החירות, נכתוב על פסקי דין שנאמרו בסיפורים דמיוניים, נכתוב על הנשים של היסטוריה שעמדו איתן מול הכובש ועשו בתיהם בתים של כבוד ונדיבות, מתריסים לרצונם ומוכיחים לכל העולם שהם כן. הם לא מספרים שאפשר לספור, אבל הם מהפכה מוביל אומה למצוא חופש אבוד במבוכים של בתי הכלא.
עוד נכתב במסר האסירות בכלא דמון, "נכתוב על גורי פלסטין שגדלו בטרם עת ונשאו על כתפיהם מסר של כבוד וכבוד להגיע לכל העולם, להגיד שאנחנו כאן וזה שלנו. אדמה, ומה שנלקח מאיתנו בכוח יוחזר בכוח. נכתוב על האפוסים של המשפחות, על מהפכה שעשו גיבורי המשפחות". על קורבנות שנכתבו במים ובמלח, כדי לחטוף את זכותם להישאר למרות אפו של הגזלן.
והיא המשיכה, "נכתוב על שמש שהלכה לאיבוד מאחורי גדרות וחומות כלא, על לילה בלי ירח וכוכבים, על עצים, על שתילה, על אדמת המולדת, על פרטים שאנחנו מתגעגעים אליהם, אבל הם לכודים בליבנו כמו גופינו הכלואים, נכתוב על געגוע, על אהבה לרחובות וסמטאות הנתיבים שלנו שאבדו בזיכרונותינו, נכתוב על ריח הלחם והקפה, נכתוב ונכתוב ונכתוב. עד שהעט יתייבש ונעמוד לדקת דומיה על עומר שעמד עם הזמן להיספר בשיא המולדת.אלף שוב”.